היו כמה חגיגות החודש והיה סך הכל חודש משמח מאוד... הקלה.

חגגנו את יום הנישואים ה- 7 שלנו. האהבה כל כך שונה, אבל מרגישה שהוא באמת הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים וכניראה בגלל זה רצה ההוא מלמעלה שאעשה את ההחלטה הזו בגיל צעיר כל כך.. כי זה הזמן שהבחור המושלם שלי הגיע. למרות שאז זה לא היה ניראה כאילו נועדנו, אבל מאיזושהי סיבה נלחמתי עם השיניים והנה אנחנו.. 7 שנות נישואים. 9 שנים יחד פלוס שתי מתנות מדהימות שיצרנו. שנינו. 

אני בשלה להריון נוסף. האמת שזו פעם ראשונה שאני רוצה הריון. הפעמיים הקודמות לא באו ממני. לולה באה כי בעלי הרגיש שאני יושבת על הגדר והיה שם גם ריב ברקע של "אני לא מוכנה" "אני מוכן" וכאלה.. אז הוא ניצח והגיעה לולה... וכשהיא הגיע הצטערתי שלא עשיתי אותה קודם. חבל על הזמן.. זה לא שניצלתי את השלוש שנים הראשונות של הנישואים שלי למשהו אחר.. לא טיילנו יותר מידי, לא סיימתי שום לימודים. סתם שנים שהתבזבזו להן. ולמה אני כותבת את זה עכשיו? כי אני מרגישה שיכלתי להיות כבר עם שלושה ורביעי בדרך.. לא משנה. איך אומרים? כל דבר בעתו?

שושה הגיע במפתיע, הריון לא מתוכנן.. והנה אני היום. אחרי שתיים, אני אומרץ פעם ראשונה "אני רוצה הריון נוסף!"

הפעם בעלי קצת מבועת מהרעיון וכרגע לא נשמע שהוא בשל עדין.. שושה עושה לנו קצת בית ספר.. מאוד מפונקת, מאוד מתבכיינת.. לילות ימים. היא מאתגרת אותנו. אבל לי לא אכפת. אני רוצה עוד.. אני צריכה עוד. אני צריכה אותם, אני צריכה משפחה גדולה.. בשבילי אבל בעיקר בשבילן.. אחים זה כוח. משפחה זה כוח. המשפחה שלי תמיד היתה מצוצמצת ותמיד קינאתי בילדים עם המשפחות המורחבות שגרים בכל פינה ברחוב.. כמו בעלי. המשפחה שלו פרוסה בכל העיר. זה ממש מגניב.

חגיגה נוספת שהיתה השבוע בעצם שתיים שקורות אחת בשניה:

בעלי סיים קורס פו"ם וקיבל דרגת סא"ל במקביל. זה רישמי. בעלי נמצא בדרג הגבוה. אני אשת איש צבא בדרגה בכירה. אני כותבת את זה והחזה שלי מתנפח ואני מזדקפת כאילו הדרגה שלי. אני פשוט גאה בו כל כך. כל מה שעשה עד היום בזיעת אפו. בשתי ידיים, עמל ויזע. 

הוא אמר לי שאם לא אני זה לא היה קורה. אני לא מצליחה להתחבר לזה. אני פשוט יודעת שהיה עושה זאת כמו גדול איתי או בלעדיי.. הבחור באמת יוצר זהב מכל דבר שנוגע בו. הוא מדהים ולא פחות מזה, צנוע מאוד, מחובר מאוד לשורשים, למשפחה, להורים. באמת זכיתי.

אני מוצאת את עצמי פונה למעלה (ברגעים של חסד) ואומרת "מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?" ותמיד זה או על הבנות או על בעלי. אני שמחה שגם אני יודעת להעריך. מזל שאני יודעת להעריך.

זהו בגדול. אלה העדכונים. חייבת לצאת קצת מהבאסה של הפוסט הקודם.. אני רואה את הדברים החיוביים בחיי.

אבל משבר האמונה שם. עדין שם.. וזה לא הולך ומשתפר...