ישבנו על קו המים בים. היו דגלים אדומים ואני בכלל חשבתי שאפשר אפילו לשנות לשחור. הים היה סוער והגלים היו חזקים וכך גם זרם המים שכל פעם נלחם בנו ומשך אותנו פנימה. לכן ישבנו ממש על הקו, איפה שתמיד הגלים מגיעים ונסוגים.. ועדין היה קשה לשבת במקום אחד בלי שהזרם ינסה לסחוף אותנו פנימה. לולה ישבה עלי ואמרתי לעצמי "מזל שהיא אוהבת לשבת עלי. ככה אני שומרת עליה יותר טוב. היא בשליטתי."

"בואי נלך לשם" מצביעה לולה על הגל הענק בתוך המים. אני יודעת שהיא רוצה ללכת לעמוקים יותר, אני גם יודעת שהיא מודעת לסכנה ולכן בחיים לא תעז ללכת לבד... ואני גם יודעת שהיא ידעה שאני אגיד לא.. זאת היתה הדרך שלה לפתח שיחה. היא אוהבת לבקש דברים שהיא יודעת שאגיד לה לא ואז היא מפתחת שיחות עליהם... ואיי אני מתה עליה.

"למה אמא?" 

"את רואה את הגלים איזה גבוהים הם? יותר גבוהים מאמא"

"אמא, מה יקרה אם נהיה שם?"

"אם נהיה שם אנחנו עלולות לטבוע, לולה שלי.. בגלל זה אנחנו יושבות כאן איפה שאני יכולה לתפוס אותך ולשמור עליך"

התחלתי לספר ללולה על אמיר פרישר גוטמן.. סיפרתי לה על זמר שאמא אוהבת שטבע בים.

"אמא, איך הוא טבע? מה קרה לו?"

"הוא היה בעמוקים, לא היה מציל. את רואה את המציל שלנו פה? בחוף שהוא היה בו לא היה מציל כזה. הוא נכנס עם אחיינית שלו וכשהם הבינו שהם טובעים הוא החזיק אותה מעל ראשו כדי שלא יכנסו לה מים לפה. היה לו חשוב שהיא תרגיש טוב ושלא תבלע מים.. בגלל זה הוא בלע מלא מים ונכנסו לו מים לריאות. ריאות זה משהו שיש לך כאן" שמה לה את היד על החזה, "אסור שיכנסו מים לריאות".

"אמא, הוא נשאר עם המדוזות בים?"

"לא יפה שלי.. אנשים הוציאו אותו ואת האחיינית שלו. הוא הציל את האחיינית שלו. היא לא טבעה כי הוא החזיק אותה מעל הראש שלו, מעל המים והיא נשמה.. הוציאו גם אותו.. אבל הוא כבר לא איתנו.

"איך קוראים לו, אמא?

"אמיר"

"ואיפה אמיר עכשיו?"

פה נחנקתי. היו לי משקפי שמש והרשיתי לעצמי להזיל דמעה. נאבקתי עם עצמי ועם משבר האמונה שלי. נאבקתי עם הכאב שיש לי עליו ונחנקתי.

"אמיר בשמים עם אלוהים עכשיו."

"מי זה אלוהים?"

גם פה נחנקתי.. המאבק הפנימי הזה בין משבר האמונה שלי לבין השאלה של לולה היה כבד עלי באותו רגע.. אז נתתי תשובה..

"אלוהים זה מישהו ששומר עלינו תמיד, שומר עליך עלי, על אבא, עליו, עליה, עליהם. הוא אבא של כולם"

לולה ילדה נבונה.. השיחות איתה כבר נהיו פילוסופיות, והיא מקשיבה.. המבט הזה כשעיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת לנקודה מסוימת כאילו מדמיינת את מה שאני אומרת לה.. אני רואה את הגלגלים שלה מסתובבים.. אני זוכרת את עצמי מקשיבה ככה. פתאום יש מן מבט כזה חלול.. עיניים גדולות מסתכלות על נקודה מסוימת.. עד היום אני ניראית ככה כשאני מקשיבה.. הרבה פעמים שואלים אותי "את איתי?" באמצע שיח.. או באמצע ראיון שזה הכי נורא.. אולי זה מה שמפיל אותי 

אני כל כך גאה בילדה הזאת. אני זוכרת כשילדתי אותה, הסתכלתי עליה עוד בבית חולים בתוך הקופסא השקופה הזו ופתאום זה היכה בי שהיא שלי, שהיא יצאה ממני, שאני מחליטה אם להרים, אם להחזיק, החיים שלה באחריותי.. נתקפתי לרגע פחד, אבל יותר הייתי אסירת תודה. אסירת תודה שהיא שלי, שהיא זו שהגיעה.

עד היום אני אומרת לה שאני הכי שמחה שהיא הילדה שלי ולא שום ילד אחר.