התאהבתי בארז כשהייתי בת 15. התאהבתי בו עד כלות. הייתי מוקסמת מכל מילה שהוא היה מוציא מהפה, מהבקיעות שלו במוזיקה, מזה שהוא ניגן בגיטרה, הוא היה תמיד אדיש כזה, רציני... היה תמיד ניראה לי המבוגר האחראי בחבורה שהיינו בה. הייתי מוקסמת כשהיינו יושבים לראות סרט "גבעת חלפון" והוא דיקלם כל שורה מהטקסטים שהם אמרו שם. הייתי מוקסמת כשהוא היה צוחק. הוא היה תמיד ניראה לי כזה חכם ליד כל החבר"ה האחרים, הרבה יותר חכם.

הרבה יותר מפותח. תמיד נמשכתי למבוגרים יותר והוא היה שנה מעלי אבל הוא תמיד הרגיש לי בטוח כאילו הוא הרבה יותר מזה.

היינו יוצאים ביציאות משותפות עם החבר"ה, הולכים למועדונים עם הופעות ומוזיקה והיו לו חולצות של מטאליקה והייתי שומעת מטאליקה וניזכרת בו (עד היום כשאני שומעת מטאליקה אני ניזכרת בו). ארז היה חבר של אחי וככה הכרנו. לי ולאחי היו חברים משותפים כך שבטבעיות היינו מכירים את החברים ומסתובבים יחד..

אני חושבת שלקח לי זמן להבין כמה אני אוהבת אותו. לקח לי זמן אבל לדעתי אחותו שמה לב ועודדה אותי לעשות עם זה משהו.

אני זוכרת שנורא פחדתי והיא אמרה לי לא לפחד. היא אמרה לי לכתוב לו מכתב.. אז כתבתי. אני ממש לא זוכרת מה כתבתי שם אבל בטח הצהרתי על אהבתי אליו בדרך כזו או אחרת.

אני זוכרת שלא היה מענה למכתב... הוא קרא אבל לא ענה לי כלום והמשכנו רגיל... יכול להיות שזכרוני מטעה אבל ככה אני זוכרת.. שהוא היה קשה לי לפיצוח. אני זוכרת שעמדתי מולו באחת מהיציאות שלנו והסתכלתי עליו. נורא רציתי שינשק אותי.. והוא הסתכל עלי ולרגע היה ניראה שהוא רוצה גם... ואז המשיך לחבק את החיבוק האבהי שלו והמשכנו בערב כאילו כלום... היה שם רגע כזה אני זוכרת. הצלבת המבטים.. הריגוש שלי.. אבל זה נעצר.

לא זוכרת כמה זמן זה נמשך כל האון אנד אוף הזה... אבל המשכתי הלאה. היה לי חבר אחריו שנה ואחרי זה היה לי עוד חבר שנתיים ואז התגייסתי לצבא והכרתי את בעלי וזהו.

מאז הקשר שלי עם ארז הסתכם בסרטונים שהוא היה שולח לי מידי פעם בפייסבוק.. אולי לייק פה לייק שם.. לא משהו שזכור לי. מידי פעם הייתי מגיבה לו על סרטון ששלח לי עד שיום אחד השיח התפתח ליותר מתגובה על סרטון. דיברנו על מה שהיה אז. על כמה רציתי אותו, על זה שהוא שם אז תמונה שלי בחדר שלו (דבר שלא זכרתי ולא ידעתי בכלל וזה ריגש אותי היום ברמות כאילו חזרתי לרגע להיות הילדה בת 15 שאהבה אותו כל כך).

יצא לי לדבר על זה עם אחי לא מזמן ואח שלי סיפר לי שהוא רצה אותי אבל לא יכל להיות איתי כי הם היו חברים טובים ויש איזה טאבו על להיות עם אחות של חבר, משהו טיפשי, חוק לא כתוב טיפשי כזה. הוא אמר לי שארז רצה אבל לא האמנתי לו.. לא יודעת למה לא האמנתי לו.. אולי כי חוויתי משהו אחר..

ואז כשיצא לי להתקשקש עם ארז גם ארז הודה שלא רק שרצה ולא יכל כי הייתי "אחות של" גם הרגשתי שאיפשהו הוא מצטער על זה. הוא כתב לי שאם היה יודע את מה שיודע היום, כניראה שהיינו יחד עד היום..

זה גרם לי לחשוב מה היה אם. ואני שונאת לחשוב ככה.. אני חלילה לא מצטערת על מה שיש לי היום ולא מצטערת על הבחירות שלי.. סתם חושבת על החיים המקבילים שיכלו להיות איתו. כשדיברנו רעדתי כולי, הרגשתי שחזרתי להיות אותה ילדה בת 15 שאהבה אותו. שאולי עדין אוהבת. 

משהו ממנו נשאר עדין. משהו באהבה שלי אליו מאז עדין קיים אצלי. אני לא בטוחה שזו סגירת מעגל.

זו אהבה לא ממומשת. המעגל לא יוכל להסגר אף פעם.