אני אמורה להיות שמחה. שבוע שעבר היה מלא באירועים הקשורים בחתונה של בן דוד של בעלי.. חינה, טבילה של הכלה במקווה, הפרשת חלה, חתונה ולקינוח, שבת חתן במלון.. 

הרגשתי שנאחס רודף אחרי נאחס.

זה התחיל בזה שבחתונה עצמה גיליתי שסולן להקת לינקין פארק שגדלתי עליה התאבד.

המשיך בזה שיום למחרת כשנחתנו במלון, הספקנו להיות בבריכה בדיוק 10 דק עם הבנות ואז בעלי תוך כדי שרודף אחרי שושה שדילגה מוץ לבריכה, פתח ציפורן ועוד שתי אצבעות נחתכו לו מברזל עקום שהיה שם.. היה מרותק כל השישי שבת לא יכל להכנס לבריכות ולהנות באמת מהנופש הקצר שעשינו.. כעסתי לרגע על עצמי כי הקמתי אותו ואמרתי לו שכואבת לי הבטן  ושיקח פיקוד רגע.. שניה לפני זה הוא ישב ואם לא הייתי מקימה אותו זה לא היה קורה..

המשיך בזה שהבטן המשיכה לכאוב לי... אבל הייתי צריכה לתפקד כי אנחנו בבית מלון עם המשפחה והבנות צריכות בכל זאת להנות איכשהו... אז התקפלתי מכאבים כל הסופש.. מסתבר כרגע לפי בדיקות שזו כניראה היתה דלקת בשתן.. הגענו הביתה בערב ביום שבת עלה לי החום וצללתי לשינה עד הבוקר. קמתי בסדר... אבל החדשות... אווו החדשות... אני לא טובה בחדשות... מישהו טוב אמר לי להפסיק לצרוך חדשות.. הוא צודק... אבל הרצון לדעת מה קורה סביבי חזק ממני..

הטבח בליל שבת באמצע הארוחה שלהם כשאני נמצאת בבית מלון ונהנית..

טביעה של אל"מ במיל רמי פייג תוך כדי ניסיון להציל את בנו (הצליח אגב אך לצערינו לא הצליח להתחמק מהים הסופש הזה) שקצת נבלע בכותרות על מותו הטראגי של אמיר פרישר גוטמן גם כן בטביעה... זה כבר חנק אותי.

מי שקורא כאן יודע שחדשות לא עוברות לידי, אני חווה, סופגת ולוקחת קשה אולי יש יגידו קשה מידי את הידיעות..

אני עדין לא התאוששתי מדוד ואפילו שמעתי שיר השבוע שגרם לי שוב לחוות את אותו הכאב שחוויתי בלוויה שלו..

ואני ממשיכה לצרוך חדשות ולהכאיב לעצמי כמו מזוכיסטית משוגעת... אבל זה חזק ממני. אני צריכה לשמוע מה היה, איך היה.. תמיד בעלי אומר לי שהסקרנות שלי תהרוג אותי.. אולי באמת? אולי באמת אני לא אוכל להכיל יותר וזה פשוט יהרוג אותי?

אני מודה לאלוהים שיש לי את הבנות. היחידות שיכולות להחזיק אותי על הרגליים..

אמיר פיי גוטמן שבר אותי הסופש הזה. לא אני לא הייתי מהמעריצות בשנות ה 90, אף פעם לא התחברתי ללהקה אז... אבל התחברתי לאיש, לעוצמה, לבטחון שהוא הקרין תמיד, היציבות.. בזוגיות, באבא שהוא היה לפי איך שזה ניראה מכאן ומעדויות של אנשים שהכירו אותו.

הסיפור הזה טראגי כל כך.. חשבתי לעצמי כמה טראגי זה יכול להיות? ברומן הכי טוב או הסרט הכי מוצלח לא יכלו לכתוב סוף כזה לשנה האחרונה שלו. אני כואבת בשביל בן הזוג שלו, כואבת על הטיימינג הזה. בדיוק עכשיו שהוא בסדר, מסתדרים לו דברים, ועכשיו בדיוק בצל המחאה הגדולה שלא ידע לעולם אם משהו השתנה, אם קולנו הפך לשפוי או שאנחנו עדין אותם המשוגעים ש"מדברים בשם הדת"..

ודווקא עכשיו אמיר, כשכולם התפללו בשבילך לרפואה שלמה, גם אני התפללתי. הצלחת לקרב אותי קצת חזרה לדת לרגע.. התפללתי לרפואתך ובכיתי. בכיתי וזעקתי לאלוהים שיחזיר אותך אבל הוא לא הקשיב לי.. אולי כי התרחקתי ממנו לאחרונה? אני לא יודעת.. אני רוצה להאמין שאתה במקום טוב יותר... אבל אני לא מצליחה.

סלח לי אמיר שאני לא מצליחה להאמין..

גם לא בשבילך.