מרגישה נטושה. משפט שדה.

טעיתי

זה רע

זה ניראה רע 

זה רע

אבל חוץ מזה שהתחושות שלהן על כך שלא הכירו אותי ולא יודעות מי אני מאז שעשיתי את הטעות הזו ועד לנטוש כאילו לא הכירו אותי בכלל עד היום. אז אולי גם אני לא הכרתי אותן. התנתקתי. אני לא צריכה חסדים. מתמודדת עם המשפט הזה. לבד. 

ואני מנסה. באמת. מנסה להמשיך לתפקד. 

תמיד אמרתי שכשמישהו נעלב אפילו בקטנה וזה קשור אלי אני מיד לוקחת את זה מאוד קשה וממהרת ללבן את הדבר.

במקרה הזה פגעתי חזק וקשה ואין לי דרך חזרה. לא היתה לי כוונה לפגוע אבל גם אין לי דרך להוכיח זאת. אז כרגע אני הדבר הכי רע שיכל להיות ואין לי דרך לשנות את זה. התסכול של זה, הצורך לסדר את העניין והחוסר יכולת לסדר את זה רק מקשים על הנשימה שלי. 

מנסה לתפקד בתוך הכאוס. נסעתי לאבא שלי ליומיים עם הבנות, הייתי צריכה אוזן קשבת ואולי גם אנשים שנטולי שפיטה מולי. שיאהבו אותי ולא משנה כמה טעיתי. זה מה שהייתי צריכה. קבלתי קצת. היה לי קשה לחזור לשגרה והנה אני עכשיו בדרך לעבודה מלאה בדמעות ואין לי מושג איך להתחיל את היום. להתקשר לאבא שלי עכשיו זה ממש להשבר ואין לי כוח לזה. לא בא לי עכשיו להשבר. לא בתחילת יום. אני המון מתאפקת, שומרת על פוקר פייס ואז מתפרקת מתישהו כשלבד. 

אומרים שהזמן עושה את שלו.. מעניין לאן הזמן יביא אותי. אותנו.