שבוע קשה עבר עלי. הבכי של לולה בבוקר כל יום בגן מוציא ממני אנרגיה וכל היום שלי הפוך עד הרגע שאני אוספת אותה ב 14:00. ברור לי שאף אחד לא עושה לה רע שם. ברור לי שיש פה איזשהו עיכוב בהסתגלות שלה ואנחנו נעבור את זה.. עד אז היא ממש עושה אותי סמרטוט קטן וחסר אונים.. זה קשה.. בעלי החליט שגם הוא רוצה לקחת אותה.  הוא חושב שיצליח לחולל ניסים ונפלאות ולו היא לא תבכה.. אז לא רק שבכתה, היא קרעה לו את הלב כשאמרה לו "עוד חיבוק אחרון ונשיקה אחרונה" מבעד לדמעות שיורדות לה על הלחיים.. יש מצבים שהיא לא רואה אותו ימים שלמים.. אז למה שתשחרר אותו בבוקר בגן?! הוא לא רצה להקשיב לי.. יותר מזה, אני מרגישה הרבה ביקורות מצידו לאחרונה. כשהוא ישן בחדר ושומע את הבנות מרעישות אחת בוכה השניה מתלוננת.. בעוד כשהוא שומר עליהן טוען שהן הכי רגועות בעולם. הענין הוא שהוא לא מתמודד לדוגמא עם סירוק והלבשה של הבנות, הוא לא מחנך אותן. הוא לא יודע להגיד להן לא.. אז למה שיבכו? 

טוב נו ניתן לו להרגיש שהוא עושה את זה יותר טוב.. העיקר שיהיה מרוצה

שושה גם תכנס לגן. נתחיל לה את ההסתגלות בחודש של החגים.. זאת תהיה סוג של היכרות שלה עם הגננת והגננת איתה. אז נעשה לה יום כן יום לא כזה.. מה שהחגים יכתיבו. אני חוזרת בנובמבר לעבודה.. ממש לא בא לי. חוזרת בחוסר חשק מוחלט.

אז חוץ מהקשיים של ההסתגלות ולהבין שאוטוטו אני חוזרת לעבוד, לולה שלי, הילדה שלי, זאת שאני שומרת עליה ועוטפת אותה, עם חיוך מקסים ושובב, לולה שברה את השן הקדמית.. לא שברה אלא יותר נכון התעקמה לה השן כששחקה עם החבר שלה מהגן. זה קרה אצל חברה שלי. לולה והבן שלה שחקו והשתוללו, דחפו ורצו. היו הרבה פעמים שהערתי, המון פעמים שהפרדתי. הם אוהבים מאוד אחד את השני, אבל הוא אוהב אותה מאוד.. לפעמים זה ניראה ברמת האובססיה.. אם הוא מגיע לגן ולולה לא הגיעה עדין הוא מיד בוכה, אם הגעתי לאסוף את לולה מהגן לפני שאמא שלו הגיעה הוא מיד בוכה, הוא נידבק אליה גם כשהם אוכלים הוא מתעסק בה, דוחף יד לפנים, הוא נצמד אליה.תמיד מתקרב לפנים שלה עם הפנים שלו.. ניראה כמו אהבה גדולה של ילד לילדה. זה מקסים אבל אין מה לעשות גם מציק. אז זה מה שהיה שם, הרבה מההצקות האלה, גם בזמן הריצות הוא מחזיק אותה ותופס אותה מה שעושה את הריצות יותר מסוכן.. בקיצור לא הסתכלתי עליהם רגע, גם אמא שלו לא הסתכלה עליהם לרגע ואז שמענו בום על הריצפה.. ובכי ענק של לולה.. כשהגעתי הרמתי אותה והבנתי שקרה משהו לפי הפנים השוקיסטיות שלה.. ואז הדם החל לצאת לה מהפה... לנטוף על החולצה ועל המכנסיים.. אני חושבת שעוד הרבה זמן לא אשכח את המראה הזה.. התגובה שלי היתה הסטריה מן הסתם.. אני האמת לא יודעת איך אפשר לצפות מאמא שצופה בבת שלה מדממת להיות רגועה וחזקה בשביל שהבת תשאר רגועה.. אני לא הצלחתי ואמא של הילד תפסה פיקוד, הביאה נייר סופג.. כשהסתכלתי לתוך הפה שלה ראיתי מלא דם ושן שזזה מהמקום והתנדנדה.. פחדתי להבין מה מידת הנזק.. הרבצתי לעצמי. כל כך כעסתי קודם כל על עצמי . הרגשתי שלולה צריכה ללכת הביתה. הרגשתי שהיא עייפה, בכל זאת אחרי הגן, הרגשתי שהיא התרפקה עלי כמה פעמים נמנעת קצת מהילד שמעייף אותה ומפעיל אותה כל הזמן גורם לה לברוח ממנו (בקטע משחקי שכזה.. גם היא לרוב נהנית מזה אבל לפני יומיים כשזה קרה היא לא נהנתה מזה כל כך..), ואז כעסתי בתוכי על הילד הזה למרות שידעתי שאני לא יכולה לכעוס עליו.. ושוב כעסתי על עצמי שלא קמתי והלכתי כשהרגשתי שאני צריכה ללכת.. לא הפסקתי לבכות (רק במקרים שהיא הסתכלה עלי הסתרתי את הדמעות). הגוף שלי רעד מהשוק ומהעצבים ולא הפסקתי לשאול את עצמי למה זה היה חייב לקרות.. הזעקתי את בעלי (אחרי כמה שיחות הוא ענה בסוף שאל אם דחוף.. לראשונה לצערי הייתי חייבת להגיד כן), ונסענו לטרם איכילוב לקבל חוות דעת ראשונית.. אתמול היינו אצל רופאת שיניים שאמרה שיכול להיות שהיא תתחבר חזרה.. אני פשוט מתפללת שזה יקרה.. ואם לא..אז פשוט נחכה לשן החדשה שתצמח.. אני מנסה לעודד את עצמי ולהגיד תודה לאל שזה ניגמר ככה ולא באסון גרוע יותר.. אבל גם לראות את הדם הזה מהשן שזזה זה גם אסון בשבילי..

בכל מקרה היא היתה בסדר כבר 10 דקות אחרי אכלה גלידה וצחקה ורק אני נישארתי עם הדמעות וההסטריה.. מדהים איך שהם פשוט קמים ממכה וממשיכים הלאה בחיים גם אם שן זזה וירד טון דם!

הדבר השני שקרה היה אתמול בערב.. לגיסתי (שהיא כמו אחות חייבת לציין), יש ילד על הספקטרום האוטיסטי. ילד יפה שלפי מראהו לא ניתן להסיק בכלל שמשהו מיוחד קורה עם הילד. אז לפעמים יש לו צורך לפרוק זעם ריגעי וזאת על ידי מכה לראשון שנקרה בדרכו.. הפעם המטרה היתה אני..וקבלתי ממנו מכה ממש חזקה בגב.. חזקה ומצלצלת.. הייתי עדין בשולחן אכלתי את הביסים האחרונים וברגע שהביא לי את המכה הזאת פשוט נחנקתי ולא הצלחתי לאכול יותר.. זה היה קשה מכמה בחינות, קודם כל לקבל מכה.. לא נעים.. הרגשתי חוסר אונים, לא היה לי מה לעשות עם זה חוץ מלספוג את זה וזהו.. בנוסף לכך, לקבל מכה מילד ועוד כזאת חזקה וכואבת זה קצת פוגע ומשפיל אפילו ודבר שלישי, לקבל מכה ממנו.. אך פעם לא קבלתי ממנו מכה.. זה כאילו עברנו לרמה אחרת של מערכת יחסים.. כאילו נפתחה דלת חדשה בתוך מערכת היחסים שלי איתו ואולי אני צריכה להתכונן לעוד כאלה.. קבלתי הודעה קולית מגיסתי שלא ידעה שזה קרה והבינה רק מאוחר יותר שהיא ממש מצטערת ואמרתי לעצמי "מה יש לה להצטער? המכה שלי קטנה לעומת מה שהוא עובר ועוד יותר על מה שהיא עוברת"

אז זה מה שהולך איתי לאחרונה. מחר אילת. אולי פוסט תמונות בפוסט הבא

אז לולה כאמור החלה ללכת לגן עירייה.. זה לא הולך כל כך חלק.. ולא נערכתי לזה.. ביום הראשון והשני היא היתה בסדר גמור ואמרה ביי יפה.. ביום השלישי בכתה, ביום הרביעי היתה בסדר והיום עלינו לרמה חדשה של צרחות קורעות לב "אמא אמא".

אני מאמינה שבגלל שסביבה המון בוכים (כבר מהיום הראשון) אני חושבת שיש לכך השפעה ואולי זה מדבק.. אבל אף פעם לא ראיתי אותה בועטת וצורחת ברמות האלה. נשארתי בחוץ בלי שהיא תראה.. היא לא היתה מוכנה שיתקרבו אליה ודחפה כל מי שניסה. היא ישבה על הריצפה ובכתה "אמא אמא" הייתי לפחות רבע שעה בחוץ וחיכיתי לשמוע שזה ניגמר.. אבל זה לא. והלכתי והשארתי אותה שם צורחת ובוכה.. אני מאמינה שבאיזשהו שלב היא הפסיקה אבל היא קרעה לי את הלב... אני מודה, אני לא מצליחה להיות חזקה. אני לא מצליחה להקשיב לאינסטינקטים שלי. אני מאוד מבולבלת... לא יודעת מה לחשוב, האם הצוות לא טוב אליה? האם לא נחמדים אליה שם? אולי לא מקבלת מספיק יחס? מהרגע שמתעוררת בבוקר היא אומרת שהיא לא רוצה ללכת לגן... זוהי לא השנה הראשונה שלה בגן.. זה לא שחדש לה להפרד ממני ולהגיד לי ביי ביי ולהתחיל יום חדש בלעדיי.. אף פעם לא נתקלתי בקושי אצלה מהבחינה של להפרד ממני ולא ללכת לגן... הייתי אחוזת אימה ופחד בכל הנושא סביב גן עירייה.. הפחדים שלי מתממשים עכשיו כשהילדה שלי אומרת שהיא לא רוצה ללכת לשם.. לא אוהבת את הגננת ולא את הסייעות.

איך אני אמורה להתמודד מולה? מה אני אמורה להגיד לה? אז אני אומרת לה שטוב בגן וצריכים ללכת והגננת טובה ועושה דברים ופעילויות בשביל שיהיה לה כיף ומעניין ובלה בלה בלה.. אבל היא שם. היא יודעת מה טוב לה ומה לא. אז אני שאני לא שם אומרת לה שהגננת טובה.. ואם היא לא טובה? ואם היא קרה אליה? ואם היא מתייחסת אליה לא יפה? ואני כולי מבולבלת ואני לא מצליחה להבין אם הבכי הזה הוא בגלל ההסתגלות או בגלל שבאמת לא נעים לה שם... אני כל כך מפחדת. אז הבוקר התחלתי את היום בבכי. חזרתי הביתה לבעלי שעדין היה בבית ופשוט בכיתי לו. וגם עכשיו כשאני כותבת את השורות האלה אני בוכה. אני בוכה כי קשה לי לחשוב שאני שמה את הילדה שלי במקום שלא טוב לה בו. אני בוכה מהחוסר אונים.. אני פשוט רוצה אותה איתי עכשיו.