עין כחולה

אני לא סומכת על אנשים שאומרים לי שאני החברה הכי טובה שלהם.

כלומר, אני סומכת עליהם אולי בכללי אבל המשפט הזה הוכיח את עצמו כלא נכון בכל הפעמים הללו.

לאנשים יש לדעתי תפיסה מסויימת שחבר טוב זה מי שנמצא בשבילם בטוב וברע. בסה"כ-זה נכון. אבל אם יש לכם חבר טוב, האם זה אומר שאתם חברים טובים שלו? האם זה הופך אתכם לחברים טובים?

יש לי חברים טובים.

אף אחד מהם לא טרח לאמר לי שאני החברה הכי טובה שלהם. חוץ מאחת, וגם זה נאמר אחרי הרבההההה מאוד שנים של חברות. המון.

ואני מרגישה בסדר גמור עם זה. אני בעצמי לא אומרת לאנשים "את/ה החבר/ה הכי טובים שלי". כשאני מספרת על החברות שלי, אני כמובן אומרת שהן החברות הטובות שלי-הBFFיות, וכשאני מספרת על החברים ממין זכר, אני כבר לא קוראת להם "ידידים" אלא "חבר טוב".

אבל אני לא מרגישה בנוח להגיד לאנשים את זה. אני חושבת שזה בעיקר נובע מחוויות שגרמו לי לפקפק במושג הזה "חבר הכי טוב", הרבה לפני שפגשתי במהלך חיי לא מעט חברים טובים כאלו.

ואולי זה בכלל קטע ישראלי/מודרני/רוסי לפקפק במילות חיבה? אני לא יודעת.

אבל אני כן יודעת שמי שאמר שאני "הכי" בשבילו, נעלם דיי מהר מהרדאר.

עוד מימי התיכון המהוללים, כשמי שהיתה בזמנו אחת החברות הכי טובות שלי.

וכמובן בהמשך, מי שהיה החבר הכי טוב שלי במשך הרבה שנים, ונעלם בגלל בת זוג שלא רצתה בנוכחות שלי.

יש גם רגעים פחות ברורים ודיי מטופשים, כמו מישהי בקורס קצינים שעזרתי לה וקראה לי "החברה הכי טובה שלה" אחרי שדיברנו אולי יומיים (אני חושבת שהיא לא 100%... אולי היא חשבה שאין לי חברים ואני אאמין לה מיד. בואו. אף אחד לא ניהיה הכי הכי טוב ביום אחד.) ואותה בחורה כמובן שנעלמה תוך יום מהרדאר(וזה בסדר כי היא באמת היתה לא 100%)

וזה המשיך גם כשהייתי קצינה וחברים שפגשתי במהלך השירות. ואומנם שם כבר היה קשר חברי וגם כזה שמאוד קרוב, אבל ברגע שהם הצהירו את זה, פוף. תוך מספר ימים זה התפקשש ונעלם.

והידיד מהתיכון שאמר לי שאני חברה טובה, אבל לא נמצא שם לצידי אף פעם וגם באופן כללי לא נמצא. שזה אבסורד לכשעצמו, למה שתגיד למישהו שהוא חבר טוב אם אין בינכם קשר כמעט?

אפילו מר קאסטל אמר את זה פעם וזה באמת הרגיז אותי.

ועוד כל כך הרבה דוגמאות שפשוט אנשים זורקים את זה באוויר ובאופן מדהים למדי נעלמים. לפעמים ההעלמות נובעת משינוי כלשהו ולפעמים מריב שמציף לפני השטח דברים. מה שמעניין שיכול להיות קשר ממש טוב למשך תקופה ארוכה, קשר כמו כל הקשרים, ואז ברגע שהם אומרים את זה-זהו.

וכך יצא שהחברים הכי טובים שלי, האנשים שאני גם החברה הטובה שלהם, בחיים לא אמרנו את זה אחד לשני, ואנשים שכן אמרו לי את זה, איכזבו אותי.

אז כל פעם שאני שומעת שמישהו שקרוב אלי, אומר את זה, והוא לא שייך לBFFיות, אני פותחת שעון.

יכול להיות שזו נבואה שמגשימה את עצמה? אני לא יודעת. אולי אני מראש בטוחה שהם יעלמו אז אני מתנהגת בצורה כזאת. ואולי אני פשוט אדם שמתקשה לקבל שאנשים אוהבים אותו והוא מיוחד, אז אני מזלזלת באמירות הללו מה שגורם לריחוק. אולי אני לא רואה אותם באותו אופן?

אבל בעצם, מה שמשותף ברוב המקרים, שאותם אנשים שאמרו לי שאני החברה הכי טובה שלהם, איכזבו אותי.

כי בעצם, כשהם אומרים שאני החברה הכי טובה שלהם, הם מתכוונים לזה. אני החברה הטובה שלהם.

הם לא אומרים לי שהם יהיו חברים טובים שלי.

כלומר, זו חברות חד צדדית. לפתע אני מרגישה כמובנת מאליו. אין מקום לצרות שלי ולבעיות שלי. לפתע כשהצרות שלי צצות, ואני נאלצת להרפות מהסבלנות שלי וצריכה את התשומת לב, זה לא שם. הם לא שם. פתאום זה לא נוח החברות הטבה הזאת כי אני לא מתנהגת בצורה התמידית. אבל גם אני צריכה יחס וסבלנות והכלה.

אני בן אדם כמו כולם.

ומרגיז אותי כשאנשים שמים את האגו שלהם מעלי ומעל הקשר שלנו. זה מרגיז אותי מאוד.

זה מרגיז, כי על חברים טובים לא מוותרים בקלות. כל המהות של חברים טובים זה להיות שם אחד בשביל השני בטוב, ברע, כשנוח וכשלא נוח. זה כמו להיות משפחה שבוחרים... זה לתת גב ותמיכה.

אי אפשר רק לקחת כל הזמן בלי לתת.

וכשאנשים טועים ולא מכונים להרפות מתוך אגו, זה מרגיז. זה מראה שהחברות הזאת כנראה לא באמת היתה חשובה. אחרת היו מדברים.

אני חושבת שאני אגואיסטית. אבל אני לא רוצה לוותר על החברים הטובים שלי. אז אני מודיעה להם חגיגית את כל הדברים שאני חושבת עליהם, ואני מוכנה לריב ולהתווכח ולהתעצבן וגם לשבת בשקט באותו החדר בדממה. אבל אני לא אלך עד שלא נפטור את זה. אני לא אעלם להם. אני אהיה שם.

ואם חלילה קרה משהו, משהו שיותר חשוב מריב דבילי, אני אשים את הריב בצד.

ואם ראיתי שפגעתי? אני אתנצל.

מאוד קל איתי כי סהכ אני אומרת מה אני רוצה, אני אומרת מה אני מרגישה ומה אני חושבת.

אז כן, צביעות.

אתם לא יכולים להגיד למישהו שהוא החבר הכי טוב שלכם, אם אתם לא מתנהגים בצורה חברית כלפיו, באותו אופן שהוא מתייחס אליכם. זו לא חברות.

אני חיכיתי. וכל יום שעובר אני מבינה שאין מקום בשבילי. ביקשת שלא אפתח בזמנים לא נוחים את הצרות. אז לא פתחתי. וחיכיתי.

וכל הזמן הזה לא היית שם אפילו. נעלמת. גם אחרי שאמרתי מה אני חושבת.

והיו כל כך הרבה הזדמנויות, ולא עשית כלום.

אחרי כל מה שעברנו, אחרי אינספור שיחות. אחרי שאתה יודע מה אני חושבת ומה הייתי מצפה ממך לעשות, אחרי ריבים קודמים.

התוכנית שלי היתה לשלוח הודעה בסוף תקופת המבחנים, כדי שזה יהיה יותר נוח, לבקשתך. אבל בכל יום שעובר בדממה, זה רק מרחיק. זה הגדיל לי את הכעס והתסכול. זה חידד את ההבדל המהותי בינינו.

אני לא אגואיסטית.

במשך תקופה ארוכה שמרתי בפנים את מה שהפריע לי, מה שלא היה ניתן לשנות . את מה שניתן היה אמרתי. ולמרות שהיה בי תסכול רב, לא נעלמתי. אני נשארתי שם ודיברתי איתך והייתי שם.

אז עכשיו אתה זה שלא רוצה לפתוח נושאים קשים. אבל למה אתה לא מסוגל בשבילי להמשיך להיות בקשר?

אני כועסת אבל בעיקר פגועה.

אמרת שאני הכי טובה ובאותו הרגע כבר הרגשתי שאתה הולך לחזור בזה ולא לעמוד מאחורי המשפט הזה.

והנה, צדקתי...

לא יורקים לבאר ששותים ממנה.

התנהגת כמו ילד. איכזבת אותי...

משחקי התעלמויות? אגו? נגדי? לא מגיע לי...

אני מרגישה ששברת משהו שכבר לא יחזור לצורה המקורית שלו. גרמת לי לבכות. לבכות באמת...

פגעת בי ולא היה לך אפילו אכפת מספיק כדי להראות איזשהי חרטה.

אתה מצפה שאני אתנצל? מה אתה רוצה בדיוק?

בכל יום שעובר, המרחק הזה עושה לי יותר אנטי כלפיך. מנציח את הפערים שלנו.

לא יהיה לאן לחזור אם ההמתנה הזאת תמשיך.

אני אומנם עומדת מאחורי המילה שלי, שאני אהיה לצידך לא משנה מה יקרה, ואני אשים את כל הבלאגן הזה בצד אם תצטרך, אבל זה לא הדדי. אני לא יכולה להשען על אנשים שלא מסוגלים לתת לי את זה גם. ואתה לא מסוגל.

אין שום תרוץ בעולם שתגיד שיצדיק את זה. שום "אבל זה מה שחשבתי שאת רוצה" וגם לא "אבל את אמרת שאת רוצה מרחק".

אתה מכיר אותי מספיק זמן כדי לדעת שאתה מתרץ פה לעצמך את מה שקשה לך לעשות.

ואולי אתה בכלל לא רוצה מלכתחילה להיות בקשר עוד-גם זו אופציה כמובן.

רק פעם הבאה שאתה אומר למישהי שהיא חברה טובה שלך, לפחות תתנהג ככה.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי