אז איפה הייתי עד עכשיו...?

אני חושבת שזו אחת התקופות היותר יפות ומהנות בחיים שלי. נשארו לי רק 2 בגרויות, קשה לי להאמין!  (ככה זה שנשרתי ממחשבים ומ 5 יחידות מת' ואני בכלל לא ריאלית יותר!) אין לי ביצפר בערך מאפריל, והפעמים היחידות שאני אכן נמצאת שם, זה בשביל חזרות של ריקודים או שירה למסיבת סיום, או כמובן המתכונות והבגרויות האלה.

די התרגלתי כבר לכל השגרה של  עבודה-שינה-יציאות, וחוץ מפעם ב- שיש לי התחייבויות לביצפר וזנבות לסיים, הכל שקט ורגוע, מרגישה חופשייה מהמוסד הזה כבר מעכשיו (ובכן, רק היסטוריה וסוציולוגיה מהווים איום קטן.. אבל נתגבר!?)

אני פשוט לא מאמינה שהמסיבת סיום שלנו היא בחודש הבא! עוד חודש סך הכל אנחנו רישמית סיימנו! אני אף פעם לא שוכחת איך כל היסודי ובחטיבת הביניים היו מפחידים אותנו עם תיאורים על התיכון והבגרויות וכמה שיהיה קשה וכמה שנצטרך להשקיע ולהוכיח בגרות, כל המקצועות והלחץ.  אני זוכרת שתמיד פחדתי לגדול ולהגיע ליב'  זה היה נראה לי כלכך קשה ומסובך וכל השמיניסטים תמיד נראו לי כאלה גדולים וענקים, אפילו גבוהים יותר. תמיד חשבתי איזה כייף להם שהם עומדים לסיים את הסיוט הזה שנקרא ביצפר לכל החיים. כמה הם בוגרים ובטח יש להם חיים כמו בסדרות טלוויזיה ובסרטים (טוב, החיים שלי די מזכירים איזה סרט הזוי בשנה וחצי האחרונות גם הם). תמיד הם נראו לי כאלה "בוגרים" בתיכון, שקולים והחלטיים כאלה. כי הרי לשם כולנו שואפים, לא? להיות חכמים ובוגרים ובלה בלה בלה. ובכן אני ממש לא מרגישה חצי אפילו ממה שדימיינתיי בחטיבת ביניים שיהיה!

עכשיו אני חושבת על זה, באמצע יולי (ולא סתם יולי.... ממש עכשיו!!! עוד חודשיים), בערך חצי מהאנשים שאני מכירה יהיו מגוייסים לצבא כבר.! זה ממש מפחיד אותי. לאו דווקא בגלל העובדה שזה צבא (למרות שבמקרים מסויימים יכול להיות שכן, חלק מהידידים שלי הולכים לקרביות...), אלא יותר בגלל שה-כ-ל הולך להשתנות! מצד אחד זוהי התחלה חדשה, שזה אכן משהו טוב אחרי הכל, נו אתם יודעים דף חלק, אנשים חדשים בלה בלה, אפילו נשמע מאתגר ונחמד לבנאדם חברותי כמוני (רק לזכור לא להבליט את השריטה שלי בשלבים מוקדמים מידי :) )  אבל מצד שני, לכל התחלה יש גם סוף, בעצם זה הולך הפוך אבל הבנתם אותי. ואני, ממש ממש ממש גרועה בסופים.! אני לא אוהבת אותם, לא כייף לי איתם והם לא טובים לי, אני ריגשי ופרידות עושות לי רע והמחשבה שמשהו טוב הולך להיגמר, אפילו עוד יותר!  אוף, אני שונאת סופים ואני שונאת פרידות! אני שונאת שונאת שונאת

כאילו כשאני חושבת על זה?  לכמה מהחברות הכי טובות שלי נשאר בדיוק חודשיים עד לגיוס! כאילו 20 וקצת יום אחרי המסיבת סיום הן כבר בדרכן לבקו"ם!!! לא מספיקות להתגבר על העובדה שרישמית אין לנו ביצפר יותר וכבר אורזות את התיק?! כלכך הרבה דברים להספיק!  רצינו גם לטוס לפני כן... טיול חברות הכי טובות. והזמן אוזל..

אני כלכך הולכת לבכות במסיבת סיום, אלוהים! אם בכיתי שנה שעברה כשהמחזור הקודם עם הידידים שלי סיים אז השנה יהיה יותר רטוב!  זו הפעם הראשונה שאני פחות להוטה שהקיץ יגיע.

אוף, אני לא יודעת למה אני עושה מזה כזהיניין, כאילו אחרי הכל כמעט כל הידידים שלי בצבא כבר כמעט שנה או שנתיים. אז כאילו... עברתי את זה כבר בצורה הזו בעצם, גם על זה לקח לי קצת זמן להתגבר! זכור לי געגעועים עזים לאנשים קרובים שהייתי רגילה לראות ביומיום, והקשרים אטאט החלו להתנתק.  אולי בגלל זה התקרבתי ממש לשכבה שלנו השנה, ואולי כי הבנו שזה הסוף וכולם התחילו לכפר על פערים של שנים? אני אוהבת את השכבה הזו. ועכשיו קשה לי להאמין שזה אנחנו. שהתמימות באיזשהו מקום נעלמת (לא שאנחנו כלכך תמימים), ושהנה אנחנו עכשיו צריכים להוכיח את עצמינו.  זה לא מה שקשה לי בעצם,  בצניעות אני יכולה להגיד שאני עוד אוכיח! אבל.. דרכים רבות נפרדות. ומניסיון אני יודעת שאחרי הגיוס שום דבר לא נשאר אותו הדבר.

הפעם זה אנחנו, ואני יודעת שהתקופה הזו משמעותית ממש, אבל אני לא רוצה שהיא תהיה כזו . אני רוצה להמשיך בבית זונות התמידי המהנה הזה. ובעצם, אני  סתם לא רוצה לאבד את הילדות, רוצה להישאר ילדה של אמא.

ובעצם מי מאיתנו לא?

שוב נדדתי בין בערך 10 נושאים שונים בפוסט הנ"ל, סילחו לי שאני תמיד ככה. אני קיפוד!