לא כולם מצליחים\
יהי זכרו ברוך.
איך מעכלים את זה אבל עכשיו?!?! איך העובדה הזו יכולה להילקט בכלל במוח של נערה בת 18?
התאבד.
מה?!?!
האבסורד, הוא אחד האנשים האחרונים בעולם שהייתי אומרת שמשהו לא בסדר איתו, כאילו, אני מריצה תמונות שלו בראש עכשיו ולא זכורה לי אפילו פעם אחת שהוא לא חייך, שהוא לא צחק, שהשיניים שלו לא בלטו עם החיוך הרחב שתמיד תמיד היה מרוח לו על הפנים.... שתוטניק כזה, אחד שמצחיק את כולם... נו , הליצן של החבר'ה...
תמיד היה לו משהו להעיר
תמיד כולם היו צוחקים
גם אם זה לא היה מצחיק בכלל,
כי זה יוסי.
28 יום בבסיס, זה מה שציוו עליו, גולני, גאה!! ריתוק ארוך, שמירה, 5 בבוקר
כדור בראש
מה עכשיו? ואיך בכלל??
והכי תמוה, למה?!?!?!!?!?!
אמנם ניתקנו קשר לפני תקופה ארוכה, אבל כמעט שנתיים ארוכות לפני כן, היינו נפגשים כל הזמן . כשהיינו מסתובבות עם החבורה שלהם. הם היו גדולים בשנה ומגניבים כאלה, היה
לנו תמיד מצחיק איתם, התלהבנו, היה כייף ואז הם סיימו את התיכון והתפזרו כל אחד לדרכו...לצבא.
פעם ב, פה ושם... היה יוצא לי להיתקל בו.. במקומות הכי הזויים ... באמצע הכביש, באיזה סמטה, סתם באוטובוס או באקראי במועדון... "יעלוש, אל תדאגי... אם מישהו מתחיל איתך או מציק לך פה במסיבה, תבואי יישר אליי ואני יראה לו מהזה!!"
תמיד היינו מתעניינים ותמיד הוא היה מספר כמה שהוא שמח שהוא בגולני. איך הוא לא התפנה כשרצו לשלוח אותו למקום אחר, ואיזה מזל יש לו שהוא הגיע לאן שהוא הגיע
ואז פתאום בלילה אחד.... בום?!
חיילים מבוהלים, קצינים מבקרים, חברים בוכים והמשפחה אפילו לא ידעה עד הצהריים בערך
איך מעכלים את זה?
החברים הכי טובים, כמו אחים. גדלו ביחד.. ולא היה להם מושג. בעצם לאף אחד אין. עד עכשיו
היינו בחוף הים. נסענו להינות. פתאום היה טלפון והמבט על הפנים השתנה
האוירה התעכרה
היה צחקוק קל בהתחלה מהמבוכה, ואחר כך,
מה?!?
בכיתי בעבודה. לא חושבת שעיכלתי עד הערב מה קרה, כל הבוקר ישבנו בים והאוירה לא התשנתה . היה הרבה שקט אבל אף אחד לא באמת הבין מה קרה. חזרתי הביתה וניסיתי לישון קצת לפני המשמרת. התחלתי להריץ תמונות שלו בראש... זכרונות רחוקים מכיתה י'?!
כאילו פאק, אין יותר יוסי?!
צבא? חברים? משפחה? לא הכל היה בסדר?
לא תמיד מה שנראה מעל פני השטח
משקף את מה שקורה בפנים.
החלטה של רגע אחד, וזהו!?!?
הוא כבר לא נושא בתוצאות.
אבל המשפחה והחברים-
לעולם לא יפסיקו