אז איפה הייתי עד עכשיו...?

איך אפשר לתת לך ללכת

איך אפשר לחשוב על זה שלא תהיי פה עוד...
לא החיוך היפה הגדול הזה שלך
שתמיד היה מרגיע אותי ועושה לי טוב,
והשיניים הלבנות.
העיניים שתמיד מבינות הכל בלי מילים
ושיודעות גם להגיד.
השיער המתולתל הפרוע, שאת כלכך אוהבת להחליק,
ואת כלכך יפה.
כלכך יפה שאפשר להתבונן בך שעות


הידיים העדינות שיודעות לעשות כלכך הרבה,
כלכך הרבה כישרון. כלכך הרבה יצירה.
הקול הרך שלך, שמספיק רק לשמוע בשביל להבין הכל
שאפשר להקשיב לו שעות על גבי שעות,
אפילו אם זו השיחה הכי בטלה בעולם
שיחות כאלה היו לנו אינספור, וגם אחרות
וכלכך בא לי להתקשר עכשיו.


הלב הרחב הזה שלך. הלב שנותן. ונותן. ונותן.
את אף פעם לא הפסקת לתת, אפילו לא לרגע
לא כשהיה לך טוב ולא כשהיה לך רע
תמיד רצית קודם לחשוב על כולם.
הלב הגדול והדואג הזה
שכולם אכלו ונחו ולא הולכים יחפים
שלכולם יהיה טוב, חם, מלא
אפילו בבית החולים, כשמי יודע כמה כאב לך, כמה היה לך רע.
תמיד בדקת, שאלת, היה לך חשוב לוודא.
הלב שרוצה שאחרים יחייכו, שטוב לו כשכולם מרוצים.
זה שיכול להכיל את הצרות של כולם
וכאילו שזה לא מספיק
אז גם למצוא להן פיתרון.
האם לא היה בו מקום יותר?
הלב הזה שכלכך אהב
זה שכלכך אהבנו

והפסיק לפעום.

ועכשיו, הלב שלנו-
זה המקום היחיד בו תישארי לנצח.
צעירה, יפה ומחייכת.