היי, מה קורה? אני כבר כמעט שבוע משוחררת.
מה איתך? איפה את...?
ואיך זה שאת לא פה...?
בכל האירועים הגדולים בחיים שאי פעם עברתי, משמחים או עצובים,תמיד היית שם לצחוק או לבכות איתי. מגיל 3. פשוטו כמשמעו.
יותר מאחות.
לביקורת, להתייעצות, לפעמים גם לנזיפה- לא, לא נקרא לזה נזיפה. זה היה נשמע תמיד חיובי וטוב. תמיד ידעת לייפות את זה ולגרום לי להרגשה טובה. הריבים עם אמא, מה שבא לי לקנות, לעשות, כל תסביכי ההתבגרות, האהבות הראשונות, חוויות, הבחירות, תוכניות ,הקשיים, הצבא... הדעה שלך תמיד היתה כלכך חשובה לי, כי היא היתה כלכך אמיתית ואכפתית ועם זאת בונה, מציאותית ותמיד כלכך עוזרת.
את הרי חכמה ומנוסה, תמיד ידעת מה להגיד. לפעמים אפילו היית נותנת את הטון. בחיים שלי.
זוכרת איך תיכננו שאני אשתחרר ואבוא לגור איתכם? תמיד אמרת שיהיה לנו כלכך כייף..
אוף. תוציאי אותי מהכאב ראש הזה. כלכך הרבה החלטות, אני פשוט זקוקה לך.
לאוזן קשבת, לאהבה, לבינה, לאכפתיות.
רוב הזמן אני פשוט לא תופסת את זה.
אבל כשזה תופס אותי...
הדמעות זולגות מעצמן...
לא באמת נתתי לעצמי לשמוח כמו שצריך. השחרור הוא אירוע כזה משמעותי.
אני ארגיש אשמה גם לעשות את זה.
בנתיים לפחות- הכל כלכך שולי.
אז אני משוחררת.
את מאמינה?
זוכרת איך חיכינו לזה?
איך את לא פה לשמוח איתי עכשיו.?
ובמקום לשמוח, אני עכשיו בוכה.
מועקה בגרון.
לפני חודש וחצי שאלת אותי אם אני מתרגשת ואם אני שמחה..
הסתכלתי על העיניים העצובות והיפות שלך, עניתי לך
איך אני יכולה להיות שמחה כשאת פה, כואבת?
העולם שלי לא נראה אותו דבר כבר.
אפילו שהחיים ממשיכים...
ואני אמורה להתחיל אותם באמת עכשיו...
את השמש שלנו.
ומחר זה היום הזה. חודש.
חודש מאז שהסרטן לקח אותך מכאן.
חודש בו מסתובבים כאילו שהשמש כבר לא זורחת
ולא תזרח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-חיים של נמרה-