אז איפה הייתי עד עכשיו...?

היו פעמים שחשבתי שאני לא מסוגלת לאהוב. שאני אגואיסטית מידי.
ז"א אהבה שהיא לא לבן זוג... אהבה כזו שלא מתעסקים בה כל היום ומחפשים אותה.
הייתי שואלת את עצמי איך מודדים אהבה או מזהים אהבה לאדם קרוב?
אנשים נניח שהמשותף בינכם הוא קשר דם, משפחה
או סתם חברות וחברים שפשוט כייף להעביר איתם את הזמן...
נורא קשה לי עם כל ההגדרות האלה של הרגש, מלבד העובדה שאני מתוסבכת גם ככה, אז עוד להגדיר מה אני מרגישה?
איך אני יכולה לדעת איך זה מרגיש...?
חשבתי,הכל בנוי על אינטרסים, אינטרס לקרבה, לשעשוע, לתנאים אולי...

אהה וכמובן שיש גם את השאלה הזו של הרגל לעומת אהבה.
האמת שגם אהבה לבן זוג, לא שונה מכך בהרבה. מה אנחנו מחפשים? מישהו שטוב לנו בקרבתו? שתמיד יהיה שם?
שגורם לנו להרגיש טוב עם עצמינו? כייף לנו יחד...?
הכל תלוי בזה שיהיה לנו טוב... שלא יכאב.


אף פעם לא אבד לי אדם קרוב, ז"א אולי חוץ מאבא שלי אבל הייתי קטנה מידי כשהוא קם והסתלק,
אז אני לא זוכרת בכלל איזשהם חילופי רגש בינינו, בטח שלא שלו אליי... מבחינתי? אולי רק כעס, כזה שהרגשתי אז, וגבר עם השנים.
ומאידך, לפעמים גם סוג של איזשהי תחושת עליונות.. כאילו תמיד רציתי להגיד לו "תראה מה אתה מפסיד".

אבל אף פעם לא כאבתי כאב אמיתי. היה לי אולי עצוב בכל מיני סיטואציות, אז שמישהו זרק אותי בכיתה י`.. כמה עמוק..
או שנאלצתי לתת את החתול שלי.. כשנגמר התיכון אולי... כשרבתי עם החבר.

נראה לי שהייתי תמיד כלכך עסוקה בעצמי שהעצב תמיד סבב סביב כמה רע יהיה לי...

לא מזמן אבד לי אדם קרוב ביותר. אבד? נלקח. באכזריות, אני חייבת לציין.
קשר דם לא היה שם,אמנם. אבל היה הרבה יותר מזה.
אפילו שאומרים את זה על כולם, כשהם הולכים לפחות,
אבל זה אדם שנדיר לפגוש, אדם שתמיד הסתכלתי עליו בהערצה.
ולא רק אני.
אולי בין האנשים שהכי כיבדתי והערכתי בעולם.
ואולי העובדה שאין שם קשר דם, אפילו העצימה את ההערכה הזו. אתם יודעים איך זה לפעמים, משפחה תמיד שם בשבילך, תאהב אותך...
גם היא תמיד היתה שם. מעבר למה שציפית. אפילו תמיד הופתעת לטובה.
האדם אולי הכי טהור שאני מכירה. בעצם בלי אולי. ובעצם שהכרתי.
תמיד נשאתי אליה עיניים ברוך, כאילו כדי לא לפגוע בהילה שמקיפה את הראש שלה.
מהאנשים שהם יותר מ"וואו".
אני עדיין לא מאמינה שהמחלה הארורה הזו ניצחה אותה.
והכאב הפעם?
לא כואב כלכך עליי... כואב עליה, כואב לי על כל הסובבים לה. על העתיד שלהם.
היא הרי היתה עמוד התווך.

כאב אמיתי.
אני לא אומרת חס וחלילה שהאהבה נמדדת בכאב. לא יודעת אם היא בכלל נמדדת. היא שם או לא, לא?
אבל פתאום אני מרגישה כמה המון באמת אהבתי אותה.
ואני משתדלת שלא לסחוב את זה איתי בשגרה, ביום יום... כי זה משהו כבד מידי להיסחב איתו.
רק לפעמים, בלילה קשה לי להירדם. והדמעות עולות לבד, בלי מעצורים... כל מה שסחבתי בזמן הזה...

שהיא לא תוכל להמשיך להיות כזו מדהימה בעולם הזה,
כאילו שהיא היתה יותר מידי עילאית לעולם הזה.