אז איפה הייתי עד עכשיו...?

תמונה של דייגים עומדים במפרץ משתקפת מהחלון.

מחר יש לי רופא שיניים על הבוקר
וממש בא לי כבר הרבה זמן להסתפר,
הכל דופק כמו שעון
וכמו תמיד אני כזו לא החלטית

עוד איזו קרחת מעטרת את העמוד הראשון בעתון.
כן, איזו אמיצה נינט

לילה של געגועים לחבר
וכלכך הרבה תכנונים לעתיד,
מטלפנים לגבי הצעות עבודה מפתות
ואני רוצה להתחיל כבר לחסוך כסף

סדין לבן כזה של בית חולים.

פתאום נהיה ממש קר בחוץ
וצריך להעביר את המזגן למצב של חימום,
הגיע עוד סו"פש שבא לי לנצל עד תום
אולי לרבוץ במיטה ואולי מועדון

חלפה ליד האוזן שלי שוב איזו בדיחה שחורה מהטלויזיה.
נדמה לי ששמעתי את המילה סרטן.

בלאו הכי האסוציאציות שלי פוחזות לשם
אותו שם שלא ירפה,
וגורם לי בלילה לבכות..

איך יכול להיות שעברה כבר חצי שנה..?

שפטו אותו עכשיו, ארבעה סעיפים.

1.  התחצפות למפקד

2. התעללות בעצורים

3. סירוב פקודה (גידול זקן)

4. הופעה

אחרי 14 יום שהוא כבר שם, הוא קיבל הרגע עוד 28 יום נוספים.

שיכלול מהיר= 42 יום מחוץ לבית. ככה, סתם.

איך אני אתמודד עם זה.?

אני אמות. 

יוסי פרדה

יהיה זיכרו ברוך.

והחיוך

הלויה קשה. מאות אנשים. מאות חיילים שנשארו בבית בשביל הכבוד האחרון הזה. אנשים בוכים. צעקות.

ההספד של בן דוד שלי , שהיה החבר הכי טוב שלו, קרע את הלבבות של כלונו, אני לא חושבת שמישהו נשאר אדיש למילים שהוא נשא. אני אישית, התמוטטתי כשהוא התחיל לדבר עצמו בבכי, כשהבקשה האחרונה שלו, לעמוד מול החבר שהיה לו כל השנים כאח ולחבק אותו,  על החלומות שהיו לו ולהם יחד, הוא סיפר איך יוסי רצה להשתחרר מהצבא ולטוס לג'מייקה.. זה העלה גיחוך עצוב בקהל, על זה שהחלום הכי גדול שלו היה שאח שלו הגדול יתחתן כבר ויקים משפחה, ושסבתא וסבא שלו שגידלו אותו כל השנים יהיו בריאים, על החבורה שהיתה להם, 4 חברים הכי טובים, על זה שהוא היה לו כאח כל השנים, על כמה שהוא רצה להיות בגולני, שזה היה החלום שלו, שהוא הצטיין במחלקה, וזכה בתחרויות של כושר קרבי בצה"ל, שהוא תמיד היה צוחק. כמובן, זה היה סימן ההיכר שלו... החיוך והצחוק, ואיך לא, שהדבר שהיה הכי חשוב לו בעולם היתה המשפחה שלו, הוא לא גדל עם אמא ואבא, הוא גדל ותמך בסבתא וסבא כל השנים. הוא הבטיח לו שהוא ימשיך לטפל בהם. ידידה שלו נשכבה על הקבר הפתוח ועל כל הזרים, והדבר היחיד שהצליחה לבטא היה "יוסי, למה??" בצעקת איימים.. אבל אף אחד לא יודע, ועצוב עוד יותר זה שאף אחד גם כנראה לא יידע. והשנים יעברו, והוא יישאר כך צעיר לו, החברים יגדלו ויקימו משפחות,  ימשיכו ויחזרו לקבר של הבחור הצעיר הזה. זה שתמיד היה מחייך. ושאלה אחת נוקבת את הלב. "למה?"

ידיד שלי סיפר לי שהם ישבו בשבעה לפני כמה ימים והעבירו בינהם אלבומי תמונות שלהם. הוא אמר לי שהיתה שם תמונה ישנה שלי עם יוסי, הוא אמר שזו תמונה מצחיקה כזו, פרצופים למצלמה וכאלה... לא זכור לי אפילו שהצטלמנו ככה מתישהו יחד אבל זה לא הפליא אותי

אין יותר יוסי

החיוך הרחב הזה נעלם

ואילו זו התמונה היחידה שלו שקיימת לי בראש