אז איפה הייתי עד עכשיו...?

אתמול ליל הסדר,

היום אני ומאמוש חצי שנה

ומחר יומולדת...

מחר יומולדת.

מכירים את ההרגשה המגעילה הזו שיש לפני כל יוומלדת..? ולא אני לא מדברת על איזה בעסה אני לא רוצה להיות זקנה כי עברתי עוד שנה. פשוט כי הרבה זמן חיכיתם לזה וזה ממש אירוע משמח (אמור להיות), ואז כל שנה אני מגלה שזה לא כמו שחשבתי שזה יהיה, או שהכל מתפקשש ואין לאן לצאת או מה לעשות או עם מי לעשות מה, או שלא בא לי על כל האנשים שאולי יבואו או לא יבואו אליי הביתה לחגוג או פשוט להראות ולהראות בנוכחים, או שלא בא לי על כל הצומי והנשיקות והבלה בלה בלה שלחילופין או עושה לי מגעיל או גורם לי לרגשי.... או שפשוט לא בא לי על כל הכאב ראש הזה!!!!

***מכירים את זה???***

והשנה, בנוסף לכל מה שקורה כל שנה, היומולדת שלי בפסח. אחחחח פסח. מצות ועוד מצות.  *החלטתי לשמור כשרות בשביל החבר הכשר שלי... אך אני מתה ללחם.*  ואין מה להגיש לחוגגים שבאים לאכול... בדר"כ יש גם כאלה שבאים -רק- לאכול.

ובנוסף, כולם בצבא. = מלא אנשים לא פה! סוגרים שבתות.

ובנוסף זה החג, אז כל מיני חברים פזורים ברחבי הארץ אצל המשפחות.

מה שמשאיר אותי (דווקא בזול, יחסית למה שהיה אמור להיות בהתחלה!),   בלי החבר!!!!!, בלי הידיד הכי טוב וכנראה גם בלי אחת החברות.     אוף, לא בא לי על היומולדת מחר.

אחח... איזה שבוע מרנין (???) -או שלא ממש.

ליל הסדר, הסתכם בסופו של דבר במרתון סרטים (עזבו אותכם מארוחות חג וקערות סדר ואפיקומנים.) קיל ביל

מה כן היה נחמד, אפילו שחבר שלי מרותק לבסיס (28!), הוא הצליח להפתיע אותי דרך החברה הכי טובה. זה היה ממש מרגש אתמול ב 12 בלילה כשקיבלתי את המכתב והטבעת והשרשרת הכי יפות... חבל שהוא לא פה לחוות איתי את הימים הללו. קשה לי בלעדיו בימים טובים, או רעים בעצם... ובכלל.

מחר יומולדת.

טוב, אז בגלל שחלק מהחברות שלי וחלק מהידידים שלי, לא "הכי" מתחברים.... אני יוצאת היום לחגוג ב 12 את היומולדת עם הידידים הכי טובים (חלקם) במסיבה... ומחר עם כל החברות במועדון.

זקוקה לאלכוהול, דחוף!

אחרי 5 חודשים בצבא, הגיע 2006. אני זוכרת שדיברנו על זה ב"טירונות" שעלק היתה לנו.. לחגוג שנה חדשה בצבא.

וואוו 2005.  במונחים תיכוניים, טיפש עשריים, זו אמורה להיות ה-שנה. ואכן זו היתה!  בהחלט השנה הכי מעניינת ומגוונת שיש, מכל הבחינות.  אני חושבת שהכי נהניתי בשנה האחרונה של יב' עם כל העצב והשמחה והעיסוקים החדשים וההברזות והשטויות והסופים המרגשים והמעניינים, הגיבוש השכבתי הבולט ואפילו מהגיוס המהיר והמוקדם שלי, שבדיעבד כנראה השתלם.

ובכן, אז לא בדיוק חגגתי...  היה לי חום אתמול, מה שהשתלם בעצם היום בשני גימלים מתוקים וראשונים שלי בשרות בעקבות דלקת גרון (???) נחמד לדעת בכלל שהיא קיימת אם כי בקושי כואב לי הגרון והראש והחום מה שיותר מעסיק אותי, אף שהייתי בטוחה שגימל זה הדבר האחרון שאני אקבל שם כי קמתי בבוקר בלי החום של אתמול ואפילו שקלתי לשתות גיר כדי למנוע פאדיחה. מה גם שהרופא הזה הוא הכי קמצן בעולם וקל לקבל אצלו גימלים במקרה ואתה בא עם הראש כרות בין הידים. ואז אולי. אז העברנו לילה שקט בבית. החבר ישן אצלי והיה נחמד . היה כייף להתעורר ביחד בבוקר אפילו שזה היה ב 5 כי הוא נסע לצבא ואני חזרתי להתחפשן עד 8 וחצי בשביל לעלות למרפאה, שאגב היתה חויה לא נעימה ומעצבנת משל עצמה, שעה וחמישים בתחנה בשביל לחזור הביתה. לא הרגשתי את האגליים מרוב קור. אם לא הייתי כלכך חולה עד אז, אז זה היכה בי שם.

זהו, יומיים חופש זה תמיד מבורך! במיוחד מצה"ל!!! אפילו שאני אמורה לקחת אנטיביוטיקה, אבל אמא והחבר לא מרשים לי..  חח טוב נראה מה יהיה, אני בעצמי לא כלכך בעד.  יום שלישי אני אצטרך לסחוב את עצמי שוב לתל השומר, לא זוכרת אם הזכרתי את זה אבל התחילו לי את הסטאז' השני. סטאז' אימותים.  פחות מלחיץ, אכן, כי עברתי כבר את הסטאז' המאיים והממיין ואפילו התרגלתי לראיין בלשכה, אבל האימות נתונים משעמם לי קצת. טוב נו, נראה.

נשאר לי יום אחד לנצל לשינה וכייף,

שתהיה לכולם שנה אזרחית חדשה טובה ומעניינת@ רק טוב!

כן כן, יום שני בערב ואני בבית. לא- לא הוצאתי גימלים... סיימתי את הקורס!@

אני עכשיו רשמית מאבחנת ויש לי אפילו שרוך חום :)

להיות כל יום בבית... אח... משאלתו של (כמעט) כל חייל ממוצע

יום חמישי היה לנו טקס, בכיתי. לא לזלזל- היה לנו ארבעה חודשי קורס וזה מספיק זמן בכדי להיקשר לבנות ולמקום... (וזה שאני ריגשי רק תורם לעיניין), אכן היה ארוך ומייגע והיו הרבה נקודות משבר, בכי, כעס, שביזות, יגון ואפילו ייאוש, אבל בדיעבד, ובדרך כלל אני שונאת שאומרים את זה, זוכרים רק את הרגעים הטובים, השמחים והיפים.. ופאק, היו מיליונים גם כאלה!

אז היה כייף, אהה והיו שיבוצים. שמחתי להיות איפה שרציתי להיות, בחרתי את הלשכה הכי קטנה והכי קרובה, וזו שאף אחת אחרת לא בחרה. ושמחתי המון לגלות מי אלה אותן הבנות שיהיו איתי שם, רק חבל לי בשבילן שהן בכו :0 הן רחוקות מידי, כלומר זה לא קל"ב = הלנה בבית החייל.

אז התחיל השבוע, אתמול!

וזו פעם ראשונה שאני לא מאלה שארזו תיק ביום שבת, אין לי יותר קיטבג, אין שימוש בו. לא. לא.

אתמול היה יום ראשון שם, האנשים הכי הכי הכי חמודים שיש! כל היום הכרנו מלא חבר'ה ובעיקר עסקנו בפעילות משרדית (תיקים!!!!!!!) ואפילו טופס טיולים לא מילאנו. אח היעילות של צה"ל! שכחו לתת לנו צו סיפוח- לכל הקורס! משמע- אי אפשר "להסתפח" ללשכה. אין לנו מקום בצבא, אנחנו מנודות. התחלנו את הטופס מאוחר מידי ולא סיימנו אותו אתמול, אבל כן יצאנו משם ב 5 ורבע (!!!)  *שיט, אני לא אצליח לעבוד בתנאים האלה* מי ידע שגם יומיות כרוכות בשעה מאוחרת וחשוכה להגיע בה הביתה, ואיך לא? קרסתי למיטה!

שקשינה שכמותי.

היום יום שני, קצת יותר טוב, יותר כייף, האווירה היתה יותר טובה, הבנות בכו הרבה פחות על זה שהן רחוקות מהבית, כמובן שהחברה' בלשכה היו מקסימים ועבר הרבה יותר מהר. שוב הגעתי הביתה ב 6 וחצי - לא נראה לי שזה הולך להשתפר משום מה...-  והפעם אני פחות עייפה.   יש סיכוי אפילו לצאת לעולם הרחב היום!

עוד לא החלטתי עד כמה זה יעיל ונחמד לצאת הביתה יומיות, החלטתי שאני לא מתה על הנסיעות  ואחרי ביקור בבית החייל הבנתי גם כמה שכייף לגור בו, ואכן יש קצת יותר אוירת צבא כשיישנים בבית שקוראים לו בית החייל עם עוד כמה בנות, חוץ מזה זה כמו אכסנייה לכל דבר, יש אפילו מנקה. ואם אני חוזרת כלכך מאוחר ואני לא אוכל לעבוד ביומיום, אז מה זה בעצם משנה לחזור הביתה או לא..? אני גם ככה קורסת למיטה כמו מומיה. ואני אכן מתה מעייפות. כל החברים שלי בקרוב ייתגייסו (המעטים שנשארו אזרחים עדיין) ואז בהחלט יהיה מוזר.

טוב לי?

רע לי?

מתגעגעת לחבר.  חמוד, צנח אתמול שוב.

תפסתי את עצמי חושבת עליו הרבה בזמן האחרון, לא רגילה לזה כלכך

מה גם, שאין לי כלכך הרבה זמן להתמהמה במחשבות יותר מידי

אבל אולי זה בגלל שלא יוצא לנו לדבר הרבה עכשיו כמו פעם בגלל הקורס צניחה.

טוב לי...?

פוווף.

מי היה מאמין שעבר כלכך הרבה זמן מאז ביתספר? אני כלכך מתגעגעת.