~בלי גבולות~

מה לאזעזל קורה לי?! מה עובר עלי?!

לא יודעת.. אני כאילו מרגישה שאני רק רוצה להרים את הטלפון ולדבר, ולדבר, ולשפוך הכל. אבל אין לי למי... אף אחד לא באמת רוצה לשמוע את הבולשיט הזה. זה לא מעניין אף אחד. ולא רוצה שזה יעניין. לא רוצה שירחמו עלי או יגידו שזה לא מגיע לי או כל הבולשיט הזה. ומה אני אגיד? נגיד לקחתי את הפלא, והעזתי וצלצלתי לסתם מספר. והוא באמת רוצה לדבר איתי, ולשמוע כל מה שיש לי להגיד.. מה אני אגיד? איך אני אתחיל? ולמה שאני ארצה לספר? אני מפחדת לחשוב על הדברים האלה.. בחלומות אני לא פותחת את הנושאים האלה.. עכשיו ככה? בשיחת טלפון? רק בשביל להגיד "אוקיי... עשיתי את זה. סיפרתי את זה... הוצאתי את זה ממני." ???? בחיים לא.

פשוט תשמור את זה בפנים עד שזה יעלם ויתפוגג.... ש10 שנות ילדות שלי פשוט ילכו.. פשוט יעלמו.. כאילו לא היו. ולא יהיה לי זכרונות, ואני לא אחשוב על זה. לא אזכור חלומות או תקוות או את כל החרא הזה שהילדים הקטנים מרשים לעצמם לחשוב..

אבל כבר לא אכפת לי. אם זה המחיר אני באמת מעוניינת.. ועכשיו שאני חושבת את זה... זה לא קצת עצוב? אני אוותר על ילדות שלמה בגלל כמה זיכרונות כואבים? חלומות מנופצים? בגלל דלת שבורה אחת וכמה ריבים שלא נגמרו לעולם?

בגלל שכואב עכשיו כמו שכאב אז ואף פעם לא יפסיק לכאוב ככה..