לכל גבר יש אקסית.
כמו שלכל אישה נשבר פעם עקב, או שהיא נתקעה בטיול שנתי עם מחזור, לכל גבר יש אקסית.
גאנצי שלי, התברך באחת עיקשת ולוחמנית במיוחד, האקסית שלא הפכה לתמונה מצהיבה בארגז הפילמים, ושמה אינו נישא בהקשר של עבר רחוק וזכרונות מהבוידעם אלא אחת שקולה עדיין מהדהד במזכירה האלקטרונית בקולה העבה והצרוד – גאאאנצי, איפה אתהההה.... זאת אנייייייי.....
האקסית הלוחמנית אינה רואה את זוגתו הנוכחית של גאנצי (אני) ממטר ואף פחות מזה. היא ודאי משערת שלולה הינה סיפור זמני, אבן נגף בדרכה של הלוחמת לחזור לזרועותיו של יקירי, התפוסות ביותר. "יעבור לו" היא ודאי משערת לה. היא עיקשת כמחלה כרונית, היא מפגינה נוכחות כאבעבועת רוח מגרדת והיא אינה מרפה, הקרב בעיניה, אינו אבוד.
מעולם לא פגשתי אותה וגם מעולם לא היה לי עניין בכך. מספיק היה לי לשמוע את קולה המהדהד ועל דרכיה ה"תמימות" לתרץ הדגמת נוכחות בפניו של בנזוגי.
ואז היא נסעה לה, לאיזור שעדיין מתעקש להרוויח בפאונדים ואני חשבתי "גוד בלס יונייטד קינגדום". ושקט על פני תהום. לא ידעתי מתי תחזור ואם בכלל וגם לא ממש עניין אותי.
ואז, בנזוגי היקר החליט לפני חודשיים שהוא אורז את עצמו וטס לו לבדוק איך נראות הודו ונפאל. הכוונה היתה לקפיצה קטנה וחזרה לחיקי החמה וחסרת תשומת הלב, אך מכיוון שהיה לו כרטיס פתוח, ניצל גאנצי הפוחז את העובדה והאריך את ביקורו עוד ועוד. בתחילה, הבטיח שנכבה את נרות יום ההולדת שלו יחדיו (ונבלה זמן יקר במיטה), אחרי זה התארכה השהות והתחזית היתה שנפתח את ליל השנה האזרחית יחד (ונבלה זמן יקר במיטה) ולאחר שנבואתו סרחה פעמיים, עשיתי מעשה נזירות, והתרגלתי לחיים ללא תשומת לב גברית (וללא זמן יקר במיטה). הרגשתי כאשת ספן, הדלקתי נר על החלון ועברתי את כל השלבים הפסיכולוגיים של גורת אדם נטושה – עצב, כעס, הדחקה, הבנה, קבלה ולאחר מכן אדישות. בנוסף לכל, בדומה לחולי סוכרת שצונח להם הסוכר, לי היתה צניחת ליבידו.
בחורה, חופשיה ומשוחררת מינית ככל שתהיה, אם יש בידה תקופת יובש, היא מפתחת מנגנון הסתגלות שכזה, שלא בדומה לגבר, שאחרי חודשיים ללא סקס מתגרה ממרקם של מסטיק בזוקה, האישה פשוט מתרגלת ושוכחת.
אבל כשסופסוף הגיע תאריך יעד אמיתי וסופי לנחיתתו של הגאנץ, נפתחו להן שושניי וציפו לשובה של ציפור הבולבול מנדודיה.
הגיע היום המיוחל, סילקתי כל שערה שטיפחתי על ירכיי, חיממתי שעוות ופנפנתי שיערי, צבעתי ציפורניי ושמתי פעמיי לשדה התעופה.
כידוע, נשים הן יצור פנטזיונרי שמדמין סיטואציות חצי שנה לפני שהן קורות וכך גם אני, דמיינתי לי סרט מצרי דל תקציב שבו אני נופלת לזרועות אהובי וליבי פורש כנפיי אושר קטנות.
נסענו אביקס , חבר טוב ויקר של גאנץ ואני נרגשת ומדברת ללא הרף ואביקס המשועשע והתפעלנו כתושבי מעברות מהדרך לטרמינל החדש, הכביש והשילוט החדשים והמפעימים. חנינו והתחלנו לתהות בקול תוך כדי תנועה, איך מגיעים לעזאזל לאולם מקבלי הפנים. כמו שני פרימיטיבים נתנו למסועים החדשים להסיע אותנו אף על פי שלא היו לנו מזוודות ודי מיהרנו, אבל מסוע זה מסוע.
תהינו וטעינו, עד שראיתי מעליות, ולמרות שהיה שלט מעליהן – אין כניסה למעליות, תפסתי בידו של אביקס והדפתי את שנינו לכיוון דלת המעלית שבדיוק נפתחה וממנה יצאו בחורה צעירה, ושתי נשים מבוגרות .
לקח לי כמה שניות להבין מאיפה לעזאזל הבחורה מוכרת לי, ואז זעקה בראשי התשובה – האקסית.הבטתי באימה בסיטואציה שנראתה לי בסלואו מושן – היא ואביקס מתחבקים להם ומפטפטים בהתרגשות, ואני עומדת בצד ומשתדלת לשלוט על שרירי פניי ולהסתיר את הבעות סרט האימה שהתחולל אל מול פני.
מסתבר, שבאותו הערב ממש, חצי שעה קודם לכן, נחתה הטיסה שלה מלונדון. אכן נסתרות דרכי האל (ואני נשאתי את עיני לשמיים ואמרתי לו - מצחיק הא??)
ואז, כקלגסית מסורה, כגולנצ'יקית מורעלת, היא מכריזה – "אני רוצה להגיד שלום לגאנצי, אני אחכה איתכם". החיזבאללונית שבתוכי נזעקה וראתה בדמיונה מערך אסטרטגי של תקיפת אויב ציוני נחוש, אך בהיותי ג'ובניקית שוחרת שלום, נאלצתי לעמוד באחד המעמדים ההזויים שהייתי בהם בחיי. כמו משפחה איטלקית מברוקלין עמדנו וחיכינו לסנדק שיגיע – האישה הנוכחית, הסגן והאישה הקודמת, כולם בוהים בדלת ההזזה החדישה המקיאה מתוכה חוזרים ושבים.
היה קל לדעת כי הטיסה של גאנצי נחתה ועברה מסדר זהות וכבודה כי לא היה קשה לנחש שקהל המטונפים לובשי הסחבות ובעלי הפריזורות המכילות אבק דרכים ושאר גועל מצטבר של טיול במזרח לא בדיוק מגיעים מטיסה תרבותית ומבושמת מאירופה.
ואז נפתחת דלת הקסם וממנה יוצא גאנצי שלי, עיניו הלומות שינה ושני כדורי ואליום נאמנים. נעמדתי קדימה מהפאמיליה האיטלקית כדי להפגין מעמד, וחיכיתי לרגע בו גאנצי יקלוט את המתרחש. ברגע שזה קרה, הוא הסתכל עלי במבט של "מה לעזאזל הולך כאן" ואני השבתי במבט של "אין לי יד ורגל בתסריט ההזוי הזה".
מכאן, הכל היה טריוויאלי ונדוש – חיבוקי שמחה, סמול טוקינג וכמובן מסע לחיפוש האוטו האבוד כי לך תזכור איפה השארנו אותו ואיך מגיעים אליו חזרה.....
והאקסית? היא עדיין בשלה, מגרדת ציפורניה בנסיונות שווא להחזיר אליה את אישי המקסים, שבויה ברוח ההיסטוריה וממאנת לקבל את גזרות ההווה.
ולקינוח, שיר קטן:
יש לגאנצי אקסית זועמת,
זה לא נורא אבל לא ממש נעים
והיא מתקשרת תמיד
כשהוא ולולה עושים ילדים.
שאלה יהיו הצרות שלכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
