עוד סיפור על המשפחה שלי, הפעם ההורים שלי מככבים. זה גם סיפור משעשע וגם קטע הממחיש איך אומרים – בדיוק מאיזה חור יצאתי.
ההורים טסו לקנדה בשבוע שעבר לשבועיים וחצי (הוריי!) ונחתו ביום א' בבוקר (של קנדה). נחתו להם , ונסעו לבית של בת דודה של אבא שלי בטורונטו, כשהם יודעים שבני הבית מחכים לבואם. ובינתיים, בישראל, אני מתפננת על הפרטיות כשלפתע מצלצל הטלפון. בצד השני היה אבא שלי שנשמע נבוך משהו. מה קורה אבא? הכל בסדר?
אההה.. אמר אבא שלי אהההה... אנחנו עומדים בכניסה של הבית ו... אף אחד לא עונה לנו. "מה?" תהיתי "אבל הם ידעו שאתם מגיעים" . והם באמת ידעו. לפני הנסיעה הוחלפו אימיילים אינפורמטיביים, שיחות טלפון לונג דיסטאנס - סתם כי בא לי לדבר, ולא לשלם על מלון. רקע קטן לפני שאמשיך – אבא שלי הוא אלוף החינמים. איפה שאפשר לא לשלם, הוא כבר ימצא לו דרך, מזעזעת ככל שתהיה, אבל עובד כל פעם. אחד השיאים מבחינתי היה כשאחיי פצקי עבד באחד המלונות בים המלח בצוות בידור ולכן, מפני שהילד גר בחדר של בית מלון ואם מגיעים לבקר אותו זוכים בכל ההנאות והפינוקים, מדוע שלא נעשה חופשה שעולה כמו מיכל דלק? קדימה, להסתער. פצקי היה זוכה לביקור הורים ללא סירים וטאפר וור מדי חודש בתואנת געגועים קשים כשלצידם פינוקים. באחת הפעמים גילה אבא שלי שאם לובשים את החלוק של הספא (בדיוק כמו שיש בחדר של פצקי) אפשר להיכנס ולצאת מהספא (שכמובן דרשה מחיר אקסטרה על ביקור בהיכל הבריאות) ללא הפרעות ושאלות. אם נראה לכם שאני מלעיזה כאן על אבי היקר אני מזדרזת לתקן את הרושם ולציין בזאת שגם אני ביקרתי את פצקיי במלון והבאתי גם את תולי (אבל התגעגתי!) וגם אני ותולי הפעלנו את תכסיס החלוק החמקמק והשבנו את נפשינו במרחצאות היוקרתיות.
ובינתיים, בק אין קנדה, ההורים שלי עומדים אחרי טיסה של מאתיים שעות מרוטים עייפים וחושבים שממש לא מצחיק מה שקורה כאן. אבא שלי ביקש שאתן לו את הטלפון בבית, וגם את הטלפון של הדודה מברוקלין במקרה ויש לה את הסלולרי שלהם.
שינעתי אליו את כל המספרים וביקשתי שיעדכן אותי מה קורה כשאני מדמיינת אותם עומדים אבודים ונבוכים בפרברי טורונטו
כעבור חצי שעה אבא שלי מתקשר שוב.
"אההה.... (צחוק נבוך – לאבא שלי יש צחוק נבוך) פשוט..... אמא שלך התבלבלה בבית.... ו... דפקנו על הדלת הלא נכונה. הבית של חנה הוא שלושה ביתם מכאן".
תפסתי את הבטן בצחוק היסטרי. גם מזה שהם בשוק מזה שאף אחד לא בבית, ואני רואה את הסרטים שעוברים לאמא שלי בראש "בטח קרה משהו", "איך הם שכחו הנבלות?" וגם "אח, הלך לי הגב, אני לא מרגישה את הרגליים, איזה יופי מטפחים פה את הגינות".
הצחיקה אותי גם האפשרות השניה, שמישהו כן היה בבית, אבל המישהו הלא נכון.... אזרח קנדי שוחר שלום ושלווה, מתנהל בביתו בנחת, שותה את הקפה של הבוקר עדיין, וכשהוא נזעק לדלת הוא פותח ורואה זוג עמוס מזוודות כשהגבר מסתכל עליו במבט של – אתה לא ממש קשור לבת דודה שלי והולכת להיות לי עכשיו פדיחה נכון?
והכי הכי הצחיק אותי שאבא שלי, יש מי שיאמר עניין של סמנטיקה, לא אמר "טעינו בבית, לא זכרנו בדוק איך הבית נראה". הוא אמר "אמא שלך התבלבלה, היא לא זכרה מהפעם שעברה"
יצא גבר גבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
