(וואי זו רק אני, או שהחלון הזה נהיה רחב יותר..? או שאולי אני תמיד כותבת פוסטים עם האייסיקיו פתוח וזה תמיד היה צר יותר בגלל זה..? אכן שאלה קיומית..)

בלה בלה נסענו הרבה. ואז הגענו. למרבה הפלא קיבלנו (כמו תמיד) את המדריך הכי משעמם בעולם.. (למה זה תמיד קורה דווקא לנו? למה..?!)

אז נכנסנו. עמדנו. ניסינו להקשיב. התייאשנו ממש מהר. כמה אנשים התחילו לשוטט לבד בתחום ה"אל תתרחקו יותר מידי מהמדריך" אני אישית בהיתי בתמונות השואתיות. ברגע מסוים איתרתי תמונה של 4 ילדים שהיו אשכרה עור ועצמות. רק שאת העור שלהם לא כל כך ראו. אה, ובטן ענקית. נבהלתי אבל בקטנה. הסטתי את המבט ימינה ואיתרתי תמונה של אישה שנראית בערך כמו הילדים האלה רק במצב קצת יותר גרוע והפנים שלה היו בכלל מוזרות ושחורות. ואני בד"כ לא מזדעזעת בקלות. ברגע הזה ייללתי קצת ודפקתי ת'ראש בכתף של ידיד שלי שבדיוק עמד מולי. ידיד אחר: "מה יש לה?", הידיד הראשון: "היא ראתה את התמונה של הילדים..." ואני כמובן במחאה (אין לי לב חלש..!): "זה לא הילדים.. זה.. זה.. זה האישה הזאת!" ואז שוב הסתכלתי עליה ושוב נבהלתי והלכתי משם. יד ושם הזה זה אחד הכיפיים, אני חייבת לציין...

בשלב מסוים המדריך דיבר על מחנות עבודה. עלתה פתאום הסיסמא (מוטו לחיים..) "גטו עובד הוא גטו שורד"... אז שכללתי את זה (רק אני צחקתי..): "גטו פרזיט לא שורד בשיט!".. (באמת לא מצחיק, הא?..)

אח"כ נאלצנו לצפות בסרט (מזל שאני הספקתי לתפוס מקום ישיבה...) על איזו יעל אחת שבשואה אמא שלה הביאה לה בובה, ואז האמא הלכה להציל ילדים(?!) ואמרה לה לחכות לה באיזה מרתף. ואז האמא נפצעה ושלחה איזה מישהו להביא את יעל הזאת מהמרתף. אז הוא בא ולקח לו שעה לשכנע אותה שאמא שלה שלחה אותו, ובסוף הוא החביא אותה בשק פחם ומעליה שם איזה קרש ועל זה פחם (clever) ואמר לה להתנהג כמו פחם (לא לדבר/לצעוק וכו') אז היא הסכימה ואז הם הלכו מלא זמן ואז פתאום המפגרת הזאת נזכרה שהיא שכחה את הבובה המטומטמת שלה במרתף. והיא הייתה כמו בת בשבילה (הבובה..) ולא משאירים את הילדים מאחורה! אז הפוסטמה התחילה לצעוק באמצע הרחוב (כשהיא בעצם אמורה להתנהג כמו פחם) עד שבסוף הנער המסכן חזר למרתף ולקח את הבובה המפגרת שלה. ס'עמק כמה דפוקה אפשר להיות?!... היהודים האלה...

אחרי 2 הפסקות (לא מספיק, לא מספיק..) הלכנו לאיזו כיתה וקיוויתי לתפוס איזה נמנום קצר, אבל השורה האחרונה הייתה תפוסה והחברים שלי התיישבו בשורה השניה. התוצאה הייתה ניקורים וניסיון לישון על הכתף (לא כיף). אליס דפקה לי מרפק כשהיא ניסתה לעשות משהו דומה. "יואו, אני לא יכולה! נעצמות לי העיניים.. זה כזה משעמם!" להה.. אני כבר שעה מנסה לישון.. כמה דק' אחרי שהפסקתי לנסות (בלתי אפשרי כשאין אפילו על מה לשים ת'ראש..), המדריך פתאום אמר: "השורה האחרונה... תקומו! זה לא זמן לישון!.." ואני חשבתי שאני היחידה... אני ואליס בעצם..

מידי פעם היו קטעים קצת מעניינים בהרצאה הזאת שלו - הקטעים שהוא הראה לנו סרטים של ניצולי שואה מספרים על עצמם. "אני ואחותי בת ה-9 ברחנו כדי להביא אוכל. היא כמעט נתפסה פעם. איזה פולניה זיהתה שהיא יהודיה ומשכה אותה בשיער - אז אני, שהייתי ילד שמאוד הבין את העולם (בן 10), כן.. הבנתי הרבה דברים אז... הרבה דברים... אז מה עשיתי? נכנסתי חזרה לגטו.. כמו שיצאתי - ככה חזרתי פנימה (בלי אחותך יא קקה?!) אחרי כמה שעות היא חזרה.. הם לקחו לה הכל.. ואנסו אותה.." *מזיל דמעה*, *שותה מכוס מים*, *שותה מכוס אחרת*.. "אבל היא נשארה בחיים...!" עמדה לי דמעה. באמת שכן (רגישות?!..) ואז המדריך כיבה את הסרט. גרר. עד שהיה קטע נחמד.... =/

לסיכום - מוי כיף במוזיאון השואה.

לסיכום - הנסיעה הזאת רוששה אותי לחלוטין, אבל חזרתי הביתה עם חשק לאיזה דגל יפה אחד שהיה בתומר ושטיחון אחד שראיתי בקינג ג'ורג'. כנראה ששניהם יחכו... =/

ערב טוב לכולם, אוהבת אתכם..