בע. הנה מה שקרה אי שם בצפון...

יום שבת

נסענו להפתעתי הרבה לאמא של חבר של אמא שלי שגרה באיזור חיפה ועשינו שם תחנת ביניים עד למחרת ומשם היינו אמורים להמשיך צפונה.

אז סבבה - בית, מזגן, טלויזיה, מיטה. הכל טוב..

יום ראשון

אני מתעוררת להפתעתי הרבה עם כאב גרון מפחיד ביותר ובנוסף לזה גם הרצון שלי להגיע עוד יותר צפונה היה בערך כמו הרצון של כלב להידרס.. בקיצור רק רציתי לחזור הביתה...

אז הגענו למטולה - כן, כן.. התשובה של אמא שלי לשאלה "לאיזה קיבוץ נוסעים?" הייתה מאוד לא מדויקת - רק למלון קראו אלסקה..

בקיצור החדר - קטן ולא משהו.. המגבות - לא נראות נקיות במיוחד (וזה לא משתפר גם.. כל יום מקבלים מגבות חדשות ולא נקיות.. ממ מפחיד קצת הייתי אומרת).. המזגן - מתכבה תוך איזה 10 דקות.. הטלויזיה - טוב. חרא... ואני עוד מרגישה כמו קקה. יותר גרוע מזה לא יכל להיות...

יום שני

אני לא בדיוק יודעת מה הלך ביומיים האלה, אני רק יודעת שלא עשיתי כלום חוץ מלאכול, לראות טלויזיה, לקרוא (עדיין קוראת את "זה" אבל נשארו לי רק איזה 200 עמודים! אני גאה בעצמי..), לצייר ולישון. דווקא יצאו לי ציורים חביבים. אולי אני אסרוק בקרוב - נויה.. אהם, אהם..

אגב, ארוחות בוקר במלון הזה הן גם.. ממ איך אני אגיד את זה? חרא! חביתה שנראית כמו הצרות שלי, בורקסים קשים ולא מוכנים, גבינה לבנה עם טעם של שום (אולי תשימו גם אחת נורמלית?).. ולא הרבה אפשרויות אחרות גם...

יום שלישי

הלכתי לרופאה! פאקין יאיי! יומיים הלכתי כמו סהרורית (זה אם קמתי בכלל) ויללתי לאמא של ובסוף היא שאלה מה אני רוצה שהיא תעשה לעזאזל.. "תקחי אותי לרופא!!" (זה לא ברור??) אז מסתבר שבכל מטולה יש רק קופת חולים אחת (כללית או משהו) ולא מכבי. ואני צריכה מכבי!! אז נסענו לקרית שמונה ושם איזו רופאה שנראתה ערביה אבל התברר שהיא בכלל רוסיה בדקה אותי וקבעה בהחלטיות שיש לי אנגינה. אז יופי - אנטיביוטיקה, תה, בע.

אז הלכנו לבית מרחקת וליד היה מכון קעקועים. ליד המכון קעקועים היה ציור מדהים על הקיר שרוסס ברובו בספריי שחור. לא הפסקתי להתפעל אז נכנסתי לדבר עם המקעקע שהיה נחמד ביותר. סבלני גם. נראה לי שחזרתי על המשפט "זה ממש מדהים" איזה 20 פעם. וגם "אתה ממש מוכשר".. ממ כאילו שהוא לא יודע. ובפנים גם היו עוד ציורים ואחד מהם היה ציור שאני ממש אוהבת של לואיס רויו. אין לי מושג אך אפשר לעשות דבר כזה מושלם עם ספריי...

יום רביעי

אמא שלי גררה אותי למרכז קנדה - המקום היחיד הפעיל בכל מטולה נראה לי.. אז בגלל שהיא בצעירותה החליקה על הקרח ועכשיו יש לה בעיות ברגליים והיא לא יכולה להחליק כי ליפול זה מסוכן מידי - היא החליטה שאני חייבת לנסות.. (מישהו אמר הורים שחיים דרך הילדים שלהם?)

טוב, אותי אישית זה הרתיע.. כאילו - להסתכן בנפילה על משטח קר (קפוא) ובכאב (רב) זה לא נשמע לי כל כך מזמין.. אבל היא הכריחה אותי. ("רוצה??", "ממ לא... אני חייבת?!", "כן") אז בקיצור החלקתי קצת וגיליתי שזה לא כזה קשה (אבל מצד שני הייתי די דבוקה למעקה והחלקתי די לאט..) ואז אמא שלי החליטה שאני צריכה לקחת שיעור. אז לקחתי.. והמורה הביא לי איזה נעליים אחרות ("מה, נתנו ל את האדומות?? לא, הן חרא! אני אביא לך כחולות!!") ואז התחיל לעשות לי כל מיני תרגילים והחליט שאני ממש טובה ביחס למישהי שזאת הפעם הראשונה שלה על הקרח. אין לי מושג איך הוא הגיע למסקנה הזאת - אני כזאת פחדנית, גאד.. למשל אנשים שמפחדים לצוף לא יכולים להיות שחיינים טובים, לא?

לפני או אחרי זה (לא זוכרת פרטים קטנים שכאלה כמו סדר התרחשות) היינו באולם באולינג-טניס שולחן-ביליארד ומרוב שיעמום (כשההורים שלי שיחקו טניס שולחן) התחלתי לדבר עם איזה מישהו שהיה שם. אחד מהייבושים הכי גדולים של החיים שלי. כנראה שנראיתי ממש גרוע באותו יום... טוב, הייתי חולה.. זה מתבקש.

יום חמישי

אני קצת מתבלבלת בימים נראה לי.. אבל בכל אופן זה מה שנראה לי שקרה או שאולי חלקים מזה קרו לפני.. אוף אני כזאת סנילית!

אז נסענו לצוק מנרה או משהו כזה. ועלינו על רכבל (הארוך במדינה לפי מה שהם אומרים - למה זה ממש לא אכפת לי??) ובדרך חזרה היו דוסיות סתומות שצרחו כמו סתומות (משהו במשפט הזה נשמע לי קצת מוזר...). ממש רציתי לצחוק עליהן אבל.. ממ.. לא יפה. נראה לי..

אח"כ עלינו על מין.. כזה.. כמו רכבת הרים רק לזוג. אז עליתי עם אמא שלי ואפשר לשלוט שם על המהירות אז אני כמובן בשליטה (איזה שליטה? צרחתי כמו מטורפת וכמעט נעצרנו לגמרי.. זה קשה לצעוק וגם ללחוץ עם הידיים..) וכל פעם שראיתי שלט של להאט האטתי וכל פעם צעקו עליי מאחורה (אוף, ככה זה גם יהיה כשאני אלמד לנהוג?? גאד, אני כזאת נקבה לפעמים) אז האצתי ושוב צרחתי.. בקיצור לא נראה לי שזה הואיל במיוחד לגרון החולה שלי..

אגב הכאב גרון עבר מתישהו אבל התחילה לי נזלת פראית. כיף חייף במטולה.

מתישהו גם הלכנו לקייקים באיזה מקום נורא מוזר ומשעמם... הנחל הכי משעמם בחיים שלי. או שככה זה נראה לפחות באותה שעה ארוכה... בדרך לקייקים אספנו שני חיילים שרצו טרמפ. מסתבר שאחד מהם גר קרוב אלינו.. הוא היה חמוד ביותר אני חייבת לציין, והוא הולך לעזה עוד מעט. =( כל כך מדאיג אותי כל פעם מחדש אנשים שבקרבי.. אפילו אם אני לא כזה מכירה אותם.. אבל גם יש לי הערכה עצומה אליהם... אם יכולתי גם אני הייתי הולכת (רק שאמא שלי בחיים לא תחתום לי ואני גם בכושר ממש נוראי...) הוא איחל לי בהצלחה בי"א וכל כך רציתי להגיד לו בהצלחה בעזה אבל.. לא הספקתי. המוח שלי כזה איטי - כמעט כמו שאר הגוף שלי.. איטי ומנוון! בלעט. אז אני רוצה להקדיש במה זו ולהגיד: בהצלחה בעזה! (בבקשה תישאר בסדר....)

יום שישי

שוב קייקים רק במקום אחר וקצת יותר נחמד.. גם כאן היה המון (המוווון) שיעמום אבל לפחות בהתחלה היו מפלים נחמדים (שבהם נרטבתי לגמרי וגם צרחתי. די, אני לא יכולה בלי!) נראה לי שזה כל מה שהיה בשישי.. את כל שאר היום ביליתי במלון לפחות היה לי את "בנות גילמור" שישעשעו אותי למשך שעה..

יום שבת

קיויתי שבגלל שהיינו אמורים לחזור בשבת ולצאת מהחדר ב-12 - אז ניסע חזרה כבר ב-12.. אבל מסתבר שהם החליטו למשוך את זה כמה שיותר (מה שהגיוני בשביל אנשים שנהנים... בשבילי - לא כל כך) וללכת למרכז קנדה (שוב - והם עוד הלכו יותר ממני..) אז שוב ביליארד (סוף סוף ניצחתי את חבר של אמא שלי!) ושוב החלקתי על הקרח (הפעם עם חולצה ארוכה מאולתרת מקסטרו) הפעם משום מה פחדתי עוד יותר.. זה תמיד ככה אצלי. אז פרשתי מהר.. הם הלכו לשחות ואני ישבתי לי עם הדיסקמן והספר.. יצאנו בערך ב-5 וחצי ואחרי איזה 3 שעות הייתי בבית. home sweet home!

נמאס לי לכתוב.. אז זהו. הנה ציור של לואיס רויו לסיום..

לילה טוב לכולם! אוהבת אתכם.