לא יודעת מה היה פשר ההחלטה המטופשת הזאת. מה שכן, כשהקאונטר הראה שיש 198, החלטתי שממש אין לי כח לכתוב פוסט אז אולי כדאי שאני אספור לבד את כמות האנשים כדי לבדוק אם חלה טעות. ואכן, אל תאמינו למה שרואות עיניכם! הקאונטר המציא 20 בלוגים!

אז כמובן החלטתי לחכות שיהיו באמת 200 בלוגים בטבעת. ועכשיו - אין מנוס. הבטחתי לעצמי..

אין לי מה לכתוב. כשהקאונטר הראה 198 דווקא היה לי מה לכתוב. אפילו ניסחתי פוסטים דמיוניים בראש כמה פעמים (וואו כמה זמן לא עשיתי את זה.. נראה לי איזה שנה..). אבל עכשיו? כלום. נאדה.

למזלי אני מפרסמת פוסט בזמן שאנשים לא באמת קוראים.. ומאוד סביר להניח שאני לא אתחיל עכשיו להיכנס לבלוגים ולהגיב כדי שיכנסו לשלי. כאילו נראה לי.. אולי פתאום כשאני אראה שיש 0 תגובות אני אעשה את זה.. בכל זאת - 0 תגובות זה מתסכל. אולי אני אגיב לעצמי רק כדי שאני לא אצטרך לעשות את זה. אבל רגע - אז זה עוד יותר פתטי.

טוב די, נתקע קו מפריד ונעבור נושא (אני מקווה שיהיה לי מה לכתוב אחרי שאני אתקע פה קו)

הממ.. אולי אני אעשה שאלון? יש עדיין שאלונים מעניינים פה? בטח לא. חשבתי לאחרונה על שאלה מגניבה לשאלון - מה לדעתך יש יותר: אנישם שמכירים אותך או אנשים שאת/ה מכיר/ה?

תודו שזו שאלה חזקה. (למי אני מדברת? רק אני פה. אני צריכה לדבר לעצמי.. תודי שזה מגניב. אבל בעצם אני כבר יודעת שזה מגניב כי אני זו שחשבה על זה מלכתחילה..)

נראה לי שמעולם לא היה לי פוסט שממחיש אותה בצורה כל כך טובה..

בכל מקרה - לא צריך להיבהל.. אני בטיפול.

לא שזה קשור לזה.. אבל בכל מקרה אני לא on the loose לחלוטין..

זה הלך ככה: אני וחברים שלי יושבים בארומה באיזה 1 בלילה, יום חמישי. אני עושה לרון (רון זו בת): "וואי בא לי מסיבה".

"גם לי!" היא אומרת. "בואי נלך לחממה!"

"את רצינית?!" שאלתי בפליאה.. הרי היא זו שנוהגת וכפר ויתקין זה לא כזה קרוב..

"כן, בואי!" היא אמרה, כשפניה קורנות.

"טוב. מי בא איתנו למסיבה?" שאלנו יחד..

חלק הסתכלו עלינו בהלם, חלק אמרו "אני רוצה!" אבל היה רק מקום אחד (נו, חוק ה-3 אנשים באוטו..) אז לקחנו את הראשון שאמר "אני". זה היה עומר.

נסענו שלושתינו. אני, אגב ממש לא הייתי לבושה בהתאם (קרוקס שבדיוק קניתי באותו יום.. וסתם איזו חולצת טי - יפה אמנם, אבל לא חושפת איברים בהתאם למסיבה). את הג'ינס אנ-קיפלתי (מילה חדשה. ההפך מלקפל..) ככה שיסתיר את הקרוקס ועם החולצה לא היה מה לעשות. היה לי חם.

בקיצור זה סיפור לא מעניין. מה שכן, באיזה שיר של גריז (למה בנים תמיד מתקרצצים בשירים הכי טובים??) בא איזה אחד והתחיל לרקוד איתי.. נראה טוב והכל, אז שיהיה.. רקדתי איתו.. בערך. פתאום הוא הרים אותי, סיבב אותי דפק אותי על קיר והוריד אותי כשאני מחליקה על הקיר..(האמת זה לא כאב אבל זה עדיין נשמע ממש מטריד כשאני מספרת את זה..)

קלטתי שהוא קצת דפוק/שיכור ו/או מסטול רצח וניסיתי להתחמק. זה לא הלך (גאדמיט הוא נראה טוב). אז הוא נישק אותי.. בצורה סופר-מפחידה.. די בלע אותי.. נגיד אם היה לי פה גדול פי 2 אולי זה היה בסדר.. אבל יש לי פה קטן. כאילו, יחסית למה שהוא ניסה לעשות. בכל מקרה באמצע הוא גם דחף לי אצבעות לפה. כן זה היה הזוי. בסופו של דבר החלטתי להעיף אותו, אחרי שלא הצלחתי ללמד אותו איך מתנשקים. כנראה ששיכורים ו/או מסטולים לא לומדים.

אחרי זה התחלנו לחרוש על מלא מסיבות וראיתי אותו עוד פעמיים. הוא לא זיהה אותי כמובן. בפעם השניה הייתי כל כך שיכורה שבאתי אליו, ואמרתי לו: "לפני איזה חודש התנשקנו בחממה ואתה מנשק מזה גרוע!"

"מה?! לא יכול להיות! אני מנשק מעולה!" הוא אמר, בהלם מוחלט. נראה לי הוא חשב שאני עובדת עליו.

"נשבעת לך!" אמרתי. "דחפת לי אצבעות לפה!"

"לאן?!" הוא אמר והצביע למטה. (מה אתה מצביע למטה?!)

"לפה!" (האמת שה-לאן? לפה! המשיך עוד קצת אבל החלטתי לקצר)

"לא יכול להיות! בואי בואי.." מלמל והתחיל למשוך אותי הצידה.

"לא לא.. אני לא רוצה שוב.. היית גרוע. די, תעזוב אותי!" ניסיתי למשוך לכיוון השני.

"נו בואי בואי.." ואז הוא משך אותי לבר. (אוף הוא עדיין נראה טוב. זה קשה..)

ואז, כשהייתי שיכורה כמו רוסיה (לא) טובה, הוא נישק אותי שוב. בלי אצבעות אמנם אבל עדיין בלע אותי קצת יותר מדי. אחרי שדפקתי את הראש בבר הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לחזור לחברות שלי. אמרתי לו יפה (או לא כל כך יפה) ביי והלכתי חזרה.

*

פיל אחד נכנס לבר. הוא מתחיל להתפרע - מעיף שולחנות, מעיף כיסאות, שובר הכל.

פתאום הוא נעמד באמצע הבר וצועק: "אני המלך בבר!"

*

וואו בכתיבה זה לא הכי מצחיק. טוב, נו.

אגב אני יודעת שהבלוג הזה נראה פקצי. פעם הוא היה אפל ומגניב. פשוט נמאס לי..  אני חושבת שהמוזיקה שאני שומעת מוכיחה שאני לא פקצה. ובעצם למי אני צריכה להוכיח את זה? אני שוב מתחילה לדבר לעצמי.

די, אני חייבת להפסיק.

הנה אני מפסיקה. 3, 2, 1.

קאבום!

סתם. לא. הכל בסדר.

היה לי עוד חלום מוזר היום. הייתי בתוך כלוב שהוא כמו מין אקווריום, רק עם סורגים (אין לי מושג איך המים לא נשפכו החוצה. אה, ואני גם לא בטוחה איך נשמנו שם בתוך המים. תמוה-משהו). היינו שם אני ועוד כמה חברים והיו איזה אחראים במקום הזה - גבר ואישה. באיזשהו שלב ניסינו לזרוק מפתחות לאנשים מכלוב אחר. בשלב אחר כלשהו האחראים אמרו שהם הולכים להפגנה נגד ההתנתקות. אמרתי שאני לא רוצה ללכת להפגנה והסברתי למה.

איכשהו שינוי מקום - שינוי של הכל, אולי חלום שונה. דיברתי בטלפון איזה שעה עם ידידה שלי (שביום שישי היה היומולדת שלה והלכנו לעשות על האש) - וזו לא מישהי שאני נוהגת לדבר איתה בטלפון או משהו. איכשהו נראה לי שחלמתי ממש את כל השיחה. בסוף היא סיפרה לי שהיא מצאה עבודה. *קנאה* ואז ניתקנו איכשהו.

ושוב שינוי מקום - אולי חלום נוסף. הייתי בריקודים סלוניים עם הרבה הרבה רוסים (כי זה מי שבד"כ רוקד ריקודים סלוניים - i should know, הייתי בחוג ריקודים סלוניים בין כיתה א' ל-ד' בערך). כל הבנים שהיו שם היו מהכיתות עולים בבי"ס שלי. פתאום קלטתי מישהו שמתישהו חשבתי שרצה אותי ובחלום הוא כאילו כבר הזמין אותי לצאת איתו פעם (למרות שזה לא קרה). אז הוא התקרב אליי ושאל אם אני רוצה to go steady with him. אני לא בטוחה באיזה שפה הוא אמר את זה בחלום אבל אני לא מסוגלת לחשוב על המשפט הזה ברוסית או עברית.. איכשהו אמרתי לא. לא בטוחה איך, אני רק זוכרת שהרגתי נורא לא נעים להגיד לא בפעם ה-2 או ה-3. אח"כ כולם התחילו לרקוד ופתאום בנות התחילו להישאר בלי חולצה ובלי חזיה (כנראה המקבילה במוח שלי לגברים שמזיעים ומורידים חולצות...) וראיתי איזה מישהי שעשתה עגיל בפטמה (כמו שכבר אמרתי - זה נהיה די פופולרי אצלנו..) וממש נבהלתי מהפטמות שלה.

טוב, זה בערך כל מה שאני זוכרת. בסוף הבלוג הזה עוד יהפוך ליומן חלומות או משהו.

אגב, עניין האנשים באקווריום (כמו דגים) הזה היה כנראה השפעה של הבלוג של רענן נחמיאס (תודה, בן - גרמת לי לחלום על עצמי בתור דג!) שהתאבד. או יותר נכון השפעה של הפוסט הראשון בבלוג שלו. מטריד.

אז אתמול, אחרי שיצא לי בתרגיל אחד בפיסיקה (יומיים לפני בגרות במחשבים ואני לומדת לפיזיקה - חכמת חיים, מה שנקרא) שהמהירות המקסימלית של אוטובוס היא 2 ומשהו קמ"ש, התייאשתי מהלמידה, והתחלתי לצייר. ז"א המשכתי לצייר. יש לי מין שיגעון כזה לצייר על כל דבר שאני רק מוצאת. אז התחלתי עוד ציור ארון. זה די כמו הציור הזה של אליס בארץ הסרטים, רק עם פרצוף אחר ועוד כמה שינויים קלים. עד אתמול צבעתי רק את הפרצוף שלה וזה גרם לי לקשיי שינה. היא מפחידה אותי! אני מפחידה אותי! איך אני מצליחה לפחד מציור של עצמי? זה כישרון. בכל מקרה המשכתי את זה אתמול. עוד כמה פעמים כאלה וזה יהיה גמור. ורק ישאר לי לצבוא את כל הארון בשחור ואת הספריה בשחור/בורדו ואני אהיה שמחה. טוב, בעצם הייתי עושה עוד שינויים.

טוב, אני סתם פולטת כל דבר שנכנס לי למחשבות כרגע. אני צריכה ללמוד.

*הולכת להכריח את עצמי ללמוד*

ערב טוב עולם.

בזמן האחרון אין מה לספר. פשוט אין... פעם היו אומרים לי "ספרי משהו" (משפט שאני אגב מאוד מאוד שונאת. אחד השנואים עליי... בעצם תלוי מי אומר את זה) והיו לי דברים חדשים מעניינים או לא מעניינים. אבל היו.. עכשיו אין כלום!

ז"א יש דברים שלא מפרטים עליהם כאן כמו זכרים מזדמנים וכאלה.. כי זה לא באמת חשוב - או שזה כן חשוב אבל למה שזה ייכתב כאן..?

בכל מקרה זאת תקופה די דכאונית מבחינתי. כל הזמן להיכנס ולצאת מדכאונות וגם לא קורה שום דבר חדש וכמעט לא פוגשים אנשים חדשים. ותכלס אני רואה שגם אחרים משתעממים בערך כמוני. זו פשוט תקופת יובש. אין דרך אחרת להסביר את זה.

אולי זה כי כולם מסוגרים בבית שלהם כי קר. ואולי זו סתם תופעה סטייל שינת חורף...

מה שזה לא יהיה, זה מתסכל. זה גורם לי להתקפי שיעמום וכתוצאה מזה אכילה. עכשיו מובן שזה לא טוב אבל כולנו יודעים איך זה הולך:

חורף => בגדים ארוכים ולא צמודים (אלא אם כן מדובר בפקצות) => שומנים מוסתרים => הרגשה שאין שומנים/ לא באמת משנה שיש שומנים => אכילה => השמנה..

אני חושבת שלנקבות התהליך מוכר.

ואח"כ כמובן מגיע התהליך המבאס יותר:

קיץ => בגדים קצרים וצמודים => שומנים חשופים => בושה => דיכאון => ניסיון לעשות דיאטה => עוד דיכאון => אכילה => השמנה..

והתהליך חוזר על עצמו כל שנה. סתם, ת'אמת החלק השני לא מדוייק. איכשהו בחופש הגדול יוצא שאוכלים פחות. אולי זה כי קמים ב1 בצהרים ואוכלים ארוחת בוקר.. ואז בערך ב-6 אוכלים ארוחת צהרים.. ואז לא רעבים עד הלילה ובלילה מי אוכל? (חוץ מהתקפי פשיטה-על-המקרר שיש לכולנו לפעמים.. תודו.. תודו! - שאני לא ארגיש לבד..)

ידיד שלי ניסה לשכנע אותי להפסיק להיות פדלאה ולאכול המון חרא. המטרה היא שאני אתחיל לאכול בריא (איכ) ולעשות ספורט (אין לי כח). למען האמת אני צריכה להתחיל איזה חוג ספורט או משהו (אפילו הוספתי את זה לto do ברשימות) אבל הבעיה שאמא כל הזמן מזבלת לי בשכל שאין כסף. עכשיו בד"כ לא ממש אכפת לי, אבל זה מתחיל לשנות. הרי תמיד רוצים דברים חדשים וצריכים דברים ורוצים לצאת בשישי ובימינו הכל הרי עולה כסף (חוץ מכמה דברים קטנים שאפשר לגנוב..)

אז אחרי שעברנו דירה ועברתי שטיפת מח שעכשיו איזה שנה(!) לא יהיה לנו כסף לכלום ("חכי.. מה את קונה דברים? קודם נראה שיש כסף לאוכל!") ועוד אני טסה לפולין ("זה חשוב לנסוע..") ורוצה רישיון ("מי ייתן לך לנהוג?!") ואין לי מושג איך אני אסתדר במצב הזה שנה או יותר. אני ממש חייבת למצוא עבודה אבל כל מקום שאני שואלת בו זה או צריכים מהבוקר או צריכים עד הלילה או לא צריכים בכלל! אני מתחילה להתחרט שלא נשארתי בטלמרקטינג עוד קצת.. לפחות עכשיו היה לי עוד קצת כסף לכל השטויות שאני צריכה...

בתכלס בלי בגדים חדשים ודברים כאלה אני יכולה להסתדר מצוין, רק הבעיה שנקרעות לי הנעליים היחידות בערך שאני הולכת איתן. אפילו המגפיים במצב די גרוע ונשארתי חסרת נעליים נורמליות ועם יבלות. אני משערת שלא רק אצלי זה ככה - אבל כשאני קונה נעליים חדשות (בעיקר נעלי ספורט) לוקח לי מלא זמן להתרגל אליהן. זה אחד הדברים היותר מעצבנים... למרות שיותר מעצבן לקנות נעליים ולגלות שזה בלתי אפשרי להתרגל אליהן גם תוך שנה. מקסימום לפגוע בעצמי, אבל לא להתרגל. אז גם עולה כסף, וגם להתרגל למשהו חדש (נראה לי שמתגלה פה בעיה עם שינויים.....) ובנוסף לזה ללכת איתי לקניות זה אחת החוויות הנוראיות. אפילו אני סובלת מזה. אני בן אדם מאוד (מאוד!) לא החלטי.. אני מסוגלת להתלבט בחנות אחת איזה שעה (שעה!) ובסוף לא לקנות כלום. בשלב כלשהו האדם שמלווה אותי מתחיל להתייאש לחלוטין - "תקני מה שבא לך! כן, זה יפה! נו, תקני! את זה! כן! לא, זה לא מכוער כאן. תקני את זה כבר ונלך מפה יא זונה!" אם אמא שלי היא המלווה במסע המפרך אז זה יגיע ל"אני אקנה לך את שניהם רק נלך מפה כבר!" (מצב לא יותר מידי אפשרי כרגע בגלל המחסור בכסף. וגם לא נראה לי שהיא תעשה שוב את הטעות של להתלוות אליי לקניות...)

בקיצור כל המצב די מתסכל - למרות שהאפשרות של ללכת עם נעליים שנראות כמו נעלי הומלסים לא יותר מידי עדיפה..

ואיך לעזאזל הגעתי למונולוג על הנעליים? מהעובדה שאין לי כסף ללכת לעשות ספורט איפשהו. אז יש כאלה שיגידו "אז תעשי בבית". אנשים כאלה לא מכירים אותי בבירור! זאת אני!.. אני couch potato. או יותר נכון - כיסא מחשב potato... הפואנטה ברורה. אני יושבת כל היום על התחת בלי להזיז אותו יותר מידי (בקרוב הוא בטח יגדל ויהיה במימדים עצומים.. כמו אצל אמא כפרע עליה). ואם יוצא שאיזה יום תפוס לי הגב ואני אתחיל לעשות מתיחות ואגיע בטעות לכפיפות בטן, הרי שזה לא יהיה הרגל שאני אצליח לשמור עליו יותר מיומיים. אני מהאנשים שאם הם לא רואים שינוי תוך שבוע-שבועיים (מקסימום חודש) הם יתייאשו. ועוד אחרי ששנה שעברה יצא שאיזה חודשיים כמעט כל יום אשכרה עשיתי בטן ושיט, שמעתי את המורה שלי לספורט אומרת משהו בסגנון: "מבנה הבטן תלוי בגנים. יש אנשים שכמה שהם לא יתאמנו, לא תהיה להם בטן שטוחה.." ואז חשבתי שאני בטח מהאנשים האלה אז למה אני פאקין מנסה בכלל? סתם חרטא. סבל ובעע. אז הפסקתי. זאת גם הייתה תקופת בגרויות ועברה בי המחשבה של "כן, אחרי שאני אסיים עם הבגרויות אני אחזור לזה". כן, בטח.. אחזור לזה בתחת שלי!

אני צריכה מסגרת. משהו שאני יודעת שיש לי כל יום שני וחמישי למשל ואני חייבת  להיות שם. שילמתי ואני אלך דאמיט! אבל זאת הבעיה.

ואם ננתח אותי פסיכולוגית (פסיכו' בגרוש) נגיע למסקנה שאני פשוט מחפשת תירוצים בשביל עצמי. למה לא לזוז מהכסא/ספה, למה לא להפסיק לאכול חרא, למה לא להיות בן אדם שמח. אז אולי כל אלה זה באמת סתם תירוצים כי עם קצת רצון וקצת יכולת... אבל עם כל התירוצים האלה של עצמי (ונהייתי ממש טובה בלשקר לעצמי! אני אשכרה כבר מאמינה לעצמי..) אני לא חושבת שיש לי יכולת. אין לי מוטיבציה. אין לי כח.

ובא אליי ידיד שלי (קראש ישן) כדי "ללמד" אותי. עשינו אולי תרגיל וחצי במקרה הטוב. ידעתי שהוא לא באמת הרבה יותר טוב ממני בפיזיקה... ואז דיברנו איזה שעה ואז הוא הלך לאימון. יום פורה בהחלט..

הגעתי היום למבחן בלי לדעת כמעט כלום. המורה אמרה לנו מראש איזו שאלה לא כדאי לבחור (וצדקה. רק מבט אחד בשרטוט וקריאת המילים הראשונות: "צינור חלק פתוח בחלקו העליון מסתובב במהירות זויתית...." גרם לי להבין למה לא כדאי אפילו לנסות..) ואיזה כדאי דווקא לבחור. אחת מאלה שהיא המליצה עליהן לא עשיתי. עשיתי אחת אחרת שהתגלתה כבעייתית - אבל מה לעשות - כשלא יודעים ת'חומר - לא יודעים.. אז קבענו שהמועד ב' לא יהיה רחוק מידי. אולי אני עוד אספיק ללמוד את זה עד אז! (הלוואי...)

עוד תופעה מטרידה - בעבר הבי"ס שלנו היה חביב ונעים (נגיד..) ופתאום באיזו הפסקה בהירה (גשומה) התחילו (טה דה דה דם, טה דם!) מכות! הבי"ס הדוגל בשלום ("האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה!") ואנטי-אלימות שלנו נהפך לעוד בי"ס ערסים ממוצע. עושה צביטה בלב (למה לא הגעתי בזמן לזירת האירוע? אחד מהם היה שווה למדי...)

בכלל, אני דוגלת בהתגברות על הביישנות. זה לא מוביל לדברים טובים ותמיד נחמד להוריד דברים מהלב, אפילו אם זה לא מסתדר כמו שרוצים. למשל ההוא שבא ללמד אותי פיזיקה - רציתי אותו איזה שנה, ובסוף אמרתי לו על זה ("אני לא רוצה חברה...") ויצא שדיברנו באותה פעם איזה חצי שעה ככה בטלפון וזאת הייתה אחלה שיחה. אחרי שבועיים בערך כבר התגברתי עליו. ויש סיכוי שאם לא הייתי אומרת לו את זה, זה לא היה עובר לי עד עכשיו.

אפילו הסיום זה זיבולי שכל (אני לא יכולה להפסיק!) ואני חושבת שהפוסט הזה דורש קטגוריה אישית חדשה..

לילה.