ללא מסיכות - [email protected]

תהילה 

הקדמה

"אף פעם לא עשיתי דברים לפי הסדר." אני חושבת לעצמי בזמן שאני מנסה להחליט איך להתחיל את הסיפור שלי. אתחיל בבסיס ואני מאמינה שהכל פשוט יזרום לו. קוראים לי תהילה. אני בת עשרים ושבע וחצי ואני בהיריון חודש שלישי וחצי. לא אוהבת לספור בשבועות ולא .מבינה מה הקטע הזה.

יש לי בעל מקסים ששמו אמיתי ואנחנו גרים בדירה שכורה, בשכונת גילה שבירושלים, עם שתי חתולות חמודות מאוד בשם: אליס וסאלי, על שם שתי דמויות שאני אוהבת, "אליס מארץ הפלאות", וסאלי מ"סיוט לפני חג המולד" של טים ברטון. אליס היא קצת יותר מבוגרת ואנחנו קוראים לה "תחת שמן." למה? כי כשהיא הולכת היא נראית די רזה וחיננית, אבל כשהיא מתיישבת הישבן שלה נהיה מעוך וגדול כמו חמש כדורי גלידה ענקיים שנמסו לאט בשמש, בדיוק כמו זה של דודה שלי. והיא גם תמיד מוצאת לעצמה תנוחות מוזרות לשבת עם רגליים פשוקות בהגזמה. אולי זה מפני שהקיץ התחיל ודי חם בבית, זה לא כל כך משנה למה, הכינוי "תחת שמן" הולם אותה. אליס קצת סנובית, לא מחבבת זרים במיוחד, ולא תבוא אלייך אלא רק לגירודים או כשהיא ממש רעבה ואין לה ברירה. סאלי היא הצעירה יותר, השובבה יותר וזו שתמיד תחפש אותך איפה שלא תהיי כדי לשבת עלייך ולשחק, גם אם את יושבת על האסלה, או מכינה אוכל במטבח, או גם אם בדיוק נכנסת למקלחת. אני ובעלי קוראים לה "זונת קראק." זה נשמע די רע, נכון, אבל יש לי לכך הסבר: סאלי כל כך מיוחדת, שלא משנה מה תציע לה היא תבוא העיקר שהבאת לה מנה. זה יכול להיות טונה, קרקר יבש או אפילו חתיכה של סמרטוט עם עובש, היא תקפוץ עלייך כמו נרקומנית. אל תגלו לאליס, אבל אני מחבבת את סאלי יותר. היא הרבה יותר נאמנה, חברותית, ופשוט כיף לחזור הביתה ולראות אותה מחכה לי ליד הדלת בציפייה.

טוב, לא התיישבתי פה לכתוב על החתולות שלי. כי אם כן, אני לא אסיים עם זה לעולם. בעצם, החלטתי לכתוב על החיים שלי. זאת דרך מצוינת להוציא דברים לא כל כך טובים מהבטן, ללמוד על עצמי, להסתכל על מה שאני עושה מפרספקטיבה אחרת ואולי אפילו יעזור לי לפתור כמה אתגרים שיש לי. היתרון בלעשות דברים לא לפי הסדר, זה שאת יכולה לתת לדמיון וליצירתיות שלך להתפרץ ופשוט ליהנות. בלי חוקים. בלי מסגרת מתקנת ובלי לדאוג שאת טועה במשהו. כי כבר החלטת לעשות משהו לא אורתודוקסי. אז אני יכולה להתחיל מההתחלה, או מהסוף, כמו בכמה סרטים מופלאים של טרנטינו, שבשנייה הראשונה רואים בעצם את הנקודה בסרט שהוא רוצה שתבינו איך הגענו לשם. אז תנו לי שנייה לחשוב על זה בזמן שאני כותבת...נראה לי שאני אתחיל מאיפה שבא לי, אחזור חזרה קדימה, אחורה, ופשוט תצטרכו לעקוב. בסוף אני אסכם, מבטיחה.

"החיים הם כמו עץ..." (מיקי ברנשטיין - החיים זה לא הכל.)

אז החיים שלי מתחלקים לשני חלקים: עבר, ועבר. כן, כן, זאת לא טעות הקלדה, אני בחורה שחיה בעבר. אני לפני כמה שנים החלטתי שאני שונאת את העולם המודרני וכל מה שקשור לטכנולוגיה מתקדמת. (קצת דבילי שאני אומרת את זה ומקלידה על הלפטופ שלי.) אבל נהייתי כמו כולם סוג של זומבי שמשועבד לסמארט פון שלו, למשחק "פאן רן" לאקסבוקס, ולסדרות שאני חייבת לראות מייד כשהן ברות הורדה בקיקאס טורנט, כמו "משחקי הכס", "סיליקון ואלי", "גוטהאם", "איש משפחה","היהודים באים","סברי מרנן", ו"וויוארד פיינס". אני מאוד אוהבת ללמוד סרטים וספרים שאני אוהבת בעל פה, ככה אני יכולה לצטט אותם ולהישמע עוד יותר מוזרה. זה התחיל בזה שבתור ילדה רציתי ללמוד משפטי סרטים בעל פה כדי לשפר את האנגלית שלי, ולאט לאט זה הפך להיות אובססיה שהפכה להיות כישרון של דיבוב קולות סרטים מצוירים. אני גם כל כך מורעלת שאני יודעת כמעט את כל הסרטים של דיסני ואת כל הפרקים של "חברים" בעל פה! כולל דיאלוגים, מה הם לבשו, ופרטים קטנים ולא חשובים כמו באיזה פרק הייתה מונחת חנוכייה בבית קפה "סנטרל פארק". יש לי גם מה שנקרא "דמיון בהפרעה". אני לפחות 80% מהיום מדמיינת לעצמי סיטואציות שהיו קוראות לי "אם." אני אסביר, נניח אני נוסעת לעבודה ובדרך אני מדמיינת "מה היה קורה אם הרכב שלפניי היה בולם פתאום על 100 קמ"ש, מה היה קורה אם הבלמים שלי היו הולכים כשאני חייבת לעצור ברמזור, מה היה קורה אם המשאית שלידי לא תראה אותי ותעיף אותי לתהום", וככה אני מדמיינת 20 סיטואציות לפחות  - ורק בבוקר - שבהן אני נמצאת בתאונות על הכביש. חלקן קטלניות, ואז אני מדמיינת את ההלוויה שלי, מי יבוא, איזה אוכל יהיה שם, האם אנשים יבכו, ואיך בעלי ירגיש, האם הוא יתחתן די מהר או שייקח לו זמן למצוא אהבה חדשה, אם תיוולד לו בת האם הוא יקרא לה בשמי, איך תרגיש חמותי שהקשר שלנו מאוד לא שגרתי ואנחנו אוהבות כמו אמא ובת. אני יודעת שחלק מהאנשים יגידו "ה' ישמור! איזו משוגעת! אסור לחשוב על כאלו דברים!" דבר ראשון, אלא שאומרים את זה בהיסטריה מראה שהם בעצמם חושבים על זה לפעמים, ויש לי חידוש בשביל האנשים האלה: כשאומרים לבנאדם "אל תחשוב על משהו", רוב הסיכויים שעד לשארית חייו הוא יחשוב על זה, גם אם לא באופן קבוע. למוח שלי יש תכונה די מעצבנת כשאומרים לי "אל תחשבי על זה" אני כבר מפתחת בראש עלילת מתח על אותו נושא, והכל נורא גרפי עם מוזיקה. אז לחשוב? אני חושבת 7\24 ולא מפסיקה לדמיין דברים שיכולים לקרות סביבי. לפעמים היצירתיות שבדבר אפיל מועילה לי. למשל כשהבוסית הצבועה והנוראית שלי קוראת לי לשיחה, היא יכולה לברבר שעות ואני יכולה עם המוח שלי לראות את עצמי זורקת אותה מהחלון או מפעילה עליה לחשים כדי לעוות לה את הפרצוף, וזה מאוד משעשע.

אבל בסופו של יום, זה מאוד מעייף כשהמוח לא מפסיק להשתולל לכן אני נותנת לו לנוח ומשחקת שח-מט באפליקציה שהורדתי לסמארט-פון שלי, עד עכשיו הגעתי למשחק מס 16,359. זה או זה, או להמשיך לתת לדמיון המטורף שלי להשתולל, ואני לא בעד עכשיו כשאני בהיריון. אתם לא רוצים לדעת מה זה לחלום שהתינוק הורג אותך, קורע את הבטן שלך לגזרים ויוצא בגודל של גודזילה כדי להרוס את העולם? לא נעים, אני חייבת לציין.

 וואו, איך הגעתי לזה? אה כן, בדיוק התחלתי לספר עד כמה אני שונאת את העולם המודרני. תסלחו לי אם ההפרעות קשב וריכוז שלי גורמות לי לסטות מהנושא.

מוזיקה

הדבר שאני הכי הכי שונאת בעולם כולו זה פרסומות שאתה חייב לשמוע ואין דרך להעביר קדימה. ככל שהעולם מתפתח ככה אנחנו הופכים לסתומים יותר, זומבים שקונים דברים סתם כי עשו לנו שטיפת מוח ברדיו ובטלוויזיה. אני לא סובלת את השירים החדשים שמשמיעים ברדיו. כל פלוץ אידיוט מחליט שהוא זמר, כותב איזה 4 שורות על איך הוא קם בבוקר, כל הפזמון יכול להיות "נה נה נה נה נה" והופ - יש סינגל חדש ברדיו. בעבר, היה צריך להשקיע, לחשוב, להיות יצירתי, להכין יצירה ולהביא אותה לאור. היה צריך לדעת לשיר. ללמוד שירה, ולהתאמץ. מאז שהאחיות פיק הוכיחו שגם לזייף אפשר ומקסימום משפצים במחשב, עולם המוזיקה נחרב. זה לא היה כל כך פשוט כמו היום. פעם לשירים היה תוכן, היה להם טעם, היי - אפילו הביטלס היו צריכים להקריב את ריאותיהם ולעשן וויד כדי להגיע ליצירות מופת שלהם, איכות רבותיי, איכות. והיום... אני מעדיפה להוריד שירים של פרנק סינטרה, ברסנס, מייק ברנט, עוזי חיטמן, אריק אנשטיין והגששים רק לא לשמוע את הזבל שיש היום.

אבל איזו צבועה אני, בחתונות אני רוקדת כמו גדולה כשמשמיעים את אותו שיר במזרחית במיליון גרסאות שונות של אלף זמרים אחרים. אני אפילו יודעת את המילים שזה הכי מזעזע. הצד הבורגני אשכנזי שלי מחמיץ כל כך את הפנים עד שהוא נראה כמו הפרצוף של הדס כשהרקולס מחטיף לו אגרוף לתוך האף. למי שלא ראה "הרקולס" של "דיסני" הפסיד בגדול. אז אני נהנית בחתונות מזרחיות, אני רוקדת לצלילי הדרבוקות ועושה תנועות מגוחכות של רקדנית בטן שהחמיצה את השיעורים הראשונים, וחושבת לעצמי שאולי לרקוד לצלילי דודו אהרון ולשמח חתן וכלה, לאו דווקא אומר שאת צבועה, זה פשוט אומר שאת בנאדם שאוהב לזרום, הרי אילולי בעלי המרוקאי, הייתי שומעת רק קלאסית ודיסני באוטו, אבל מה לעשות? אני זורמת כל עוד זה לא צליל של ציפורניים על לוח.

מאז שאני ילדה קטנה, הוריי דחפו אותי ללמוד על כלי נגינה, ואם אפשר על כמה כלים יחד. כיתה א' בבית ספר חרדי לומדים לנגן על חלילית, אורגנית ואקורדיון. ואני כמובן רציתי הכל. באתי ממשפחה מוזיקלית. אבא זמר צרפתי שמופיע בחתונות ועושה הופעות פרטיות, ואימא מרפאה במוזיקה לחינוך מיוחד.

מהר מאוד נחשפתי לכלי המדהים שנקרא פסנתר וההורים ששמחו עד הגג, הביאו לי לבית מורה נאצית עם ציפורניים אכולות שנתנה לי מכות על גב היד כשלא סידרתי את האצבעות "כמו תפוח" על הקלידים. לא סבלתי לא אותה, ולא את המורה עמנואל הקשיש שכל פעם שהיה בא, היה ממלא את הסלון בריח של עור מקומט. אבל לשמחתי, זה לא הרס לי את החשק לנגן על פסנתר כמו לרוב האנשים בעולם, זה רק הרס לי את החשק ללמוד פסנתר. אז עד היום אני מנגנת מהראש, לא קוראת תווים, ומאלתרת יצירות שהמצאתי או מעתיקה משמיעה פסקולים שאני אוהבת כמו "חתונת רפאים", "שר הטבעות", שירים של "דיסני" ועוד.

 טוב, אמשיך עוד מעט...