צחוק הגורל

יש הרגשה כזאת של ריקנות, של  "מה הטעם?"

גם ככה הכל נדפק בסוף, הרי גם אם יש משהו טוב, הוא ייגמר, או יתקלקל או שיעלם פשוט

וזה בהכל ככה, אצל כולם, וגם אם דוגלים בשיטת ה- לא להתלונן כי זה מביא יותר חרא ממה שכבר קיים, בסופו של דבר מגיעים לאותה נקודת סיום כמו כולם, אז מה הטעם?

וכל המצב הזה, מביא אותי לחשוב

טוב,אני פה כי אני צריכה להיות פה,כי נולדתי,כי זה מה שיצא,לא שואלים אותך בחיים האלה אם אתה רוצה להיות פה,ומי שלא רוצה, נקרא אובדני או עם בעיה כלשהי, אבל זאת לא בעיה, זה הגיוני לדמרי, כמו שלא לכולם מתאימה המסגרת הבית ספרית,הצבאית,הלא יודעת מה, אולי לא לכולם מתאימים החיים. אולי.

זה נכון שיש רגעי שיא, שכיף שמצחיק שנחמד, גם בטח תמיד יהיו, אם מה זה שווה אם הם תמיד יגיעו עם צל של חרא?

אני מנסה. להתשפר,להיות אני אבל יותר טובה, לרצות, לספק, להיות שלמה עם מה שמולי. והכישלונות כלכך מאכזבים שלפעמים כבר נמאס לנסות ואני שואלת את עצמי,בכנות, למה אני פה בכלל? היה לי עדיף להיות באיזה אי בודד, לאבד כל צלם אנוש שקיימת בי,להשתגע, עדיין היה עדיף.

אולי אם הייתי יודעת שיש משמעות כלשהי לזה שאני כאן, שאני משאירה חותם כלשהו, שעשיתי משהו עם החיים הדפוקים האלה, אולי הדברים היו נראים אחרת. אבל לא. הכל ריק.

אני כבר שבועות מסתובבת עם הרגשה חנוקה בגרון, וזה עולה ועולה וחונק ומעייף

וכמה כבר אפשר להמשיך עם כזה כובד?

כמה אפשר לבכות על..משהו לא ברור,צירוף של מליון ואחד דברים, שהוא כמו צירוף של כל הצבעים בעולם שהופך בסוף ללבן, או לשחור,לא זוכרת.

אני חייבת לנסוע מפה.

אני חייבת אוויר.