צחוק הגורל

חיים כאלה מאכזבים,

אבל תכלס זה לא החיים שמאכזבים, זאת אני שעושה אותם כאלה.. אני כזאת מאכזבת.

הלוואי שיכולתי להיות משהו אחר.. אם פעם הייתה תקופה שהרגשתי שלמה עם עצמי ועם מי שאני..

דברים השתנו.

"תלתלים תלתלים אישה קשה"

איך בסופו של דבר כל החרא צף למעלה

ונזרק לי אל מול הפנים, ואז מרוב חרא אני כבר לא רואה שום דבר אחר.

וכבר קשה להסביר מה זה בכלל החרא הזה, ממה הוא התחיל, ואיך חוזרים אחורה..או מתקדמים קדימה..

אני שונאת את החוסר החלטיות שלי, פעם הייתה לי מטרה, ידעתי מה אני רוצה

עכשיו.. אם הייתי יודעת,משהו,הכל היה קצת יותר פשוט..

זה כמו שני פצעים שנשארו פתוחים, ושואבים ממני את הכוח, ומושכים אותי מטה..

בא לי קצת שקט.

בא לי שישאבו לי את כל תכולת המוח, ירוקנו הכל לכמה ימים, ואז לבהות באוויר ולחשוב על.. כלום.

איזו ריקנות נפלאה שכזאת. אחח (-;