| 2/2008
טיול שנתי למדבר, מחזור ס"ח, 2008
שלום אנשים.
השבוע היה לנו טיול שנתי, טיול ל"ארץ בראשית" באמצע המדבר, בלי קליטה לפלאפון, בלי מקלחות או שירותים, בלי חשמל, בלי כלום, רק אנחנו והטבע.
אגב: הוצאנו חולצות של מחזור ס"ח לקראת הטיול שמקדימה רשום " נס"חפנו למדבר " ומאחורה רשום "סנג'רו אותי לס"חוב את הג'ריקן".
לפני הטיול חפרו לנו כרגיל, 4 תדרוכים (אחד בכיתה עם איריס, אחד בספריה עם המורה לשל"ח, אחד בחדר הרצאות עם שני המדריכים לטיול - רוני ועידן, והאחרון עם ויולט באודיטוריום) שבכל אחד מהם נאמר בדיוק אותו דבר רק במילים אחרות, והרבה הרבה לחץ של המורים לארגן הכל.
הפעם היינו אמורים לרשום שמות בחלוקה לקבוצות הליכה, יעני לרשום שמות של 5 ילדים שיהיו ביחד, ועוד 5 ילדים שהייתם רוצים להיות איתם, לנו הייתה קצת בעיה כי דניאל יוטבת לא הצליח להחליט מה הוא רוצה, אבל בסוף סגרנו חמישיה: דניאל, יוסי, אושרי, שגיא ואני, ואנחנו עם נוי עדיקא, נעמה, אור ועדי.
כבר בימים שלפני התחילו להכין אותנו כמו שצריך לטיול ה"מחנה הנודד" הראשון שלנו, מעמיסים תיקים על רכב שטח גדול, הוא נוסע לחניון הלילה ואנחנו הולכים לשם ברגל, כשמגיעים לוקחים את הדברים ומקימים אוהלים והכל, למחרת בבוקר מפרקים אוהלים, מעמיסים על רכב השטח, וחוזר חלילה.
הפחידו אותנו מהקור שיהיה בטיול, הגזימו שאמרו שיהיה קור של שלג בלילות וכדאי ללבוש מינימום חולצה ארוכה, מעליה סווטשרט, ומעל זה חרמונית או שני מעילים, אמנם באמת היה קר אבל מי שלבש חרמונית על סווטשרט וחולצה יכול היה להרגיש שהרבה יותר מדי חם.
המסלולים היו נחמדים ולא קשים מדי למרות שגיליתי שהסוליה בנעל שלי ממש ממש לא מתאימה לטיולי שטח בגלל שהיא דקה מדי (מה שזיין לי את הרגל), האוכל היה סביר, הנופים היו מדהימים, והרגשת השייכות למדבר הייתה אדירה, בכללי היה פשוט מדהים ואני ממליץ לכל אחד שהבצפר שלו יוצא לטיול כזה לצאת בלי לפחד מהתנאים כי הם מה שעושה את הטיול כזה כיף.
אז הנה לכם פירוט לפרטים על הטיול, מקווה שלא שכחתי כלום ואם כן אז תכתבו את זה בתגובות.
יום 1:
בבצפר אמרו להגיע ב-7:00 ושהפעם לא יחכו למאחרים כמו בפעמים הקודמות, אמור שמי שלא יגיע זו תהיה בעיה שלו, אז הגעתי לבצפר ב6:58, העמסתי הכל על האוטובוס שנפתח רק ב-7:20 וחיכיתי לראות מתי יוצאים.
חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, חיכיתי עוד קצת, ואחר כך אפילו עוד קצת, אבל לא יצאנו ורק ישבנו כמו דפוקים באוטובוס וחיכינו לאושרי, שכבה שלמה מחכה לילד אחד...
עד שאושרי הגיע ב-(8:04), עד שרשמו שמות שוב, ועד שבדקו את כל הציוד והכל ויצאו השעה הייתה 8:23, והתחלתי לכתוב לטלו'ש שלי תיאור של הטיול, היא אמנם לא יכלה לצאת אבל הבטחתי לה שאתאר בשבילה את כל הטיול.
נסענו במסלול חורי במיוחד, ת'אמת עם נוף דיי מוכר של ים המלח בחלון אבל בכל זאת חור, נסענו הרבה הרבה הרבה ולא ממש היה מה לעשות בנסיעה, קצת דיבתי עם יוסי ודניאל ופשוט חיכיתי שנגיע, עשינו בדרך עצירה (בשעה 10:18) בתחנת דלק כדי ללכת לשירותים ולשתות משהו, ואחרי איזה חצי שעה (שבמהלכה אושרי חיפש מישהו שיתרום אוכל לחתולה חמודה ורעבה שהייתה שם) עלינו חזרה לאוטובוסים והמשכנו בנסיעה.
אחרי הרבה זמן הגענו למצפה רמון, ירדנו מהאוטובוסים (רגע לפני שירדנו, אלמוג עטר הקיא באוטובוס כי הוא לא הרגיש טוב, והוא נשלח לבית חולים והפסיד את הטיול), הורדנו את התיקים העצומים שלנו מהבגז' של האוטובוס, והמעסנו אותם על משאיות השטח המיוחדות שחיכו לנו כבר, זה לקח קצת זמן עד שאנשים הצליחו להרים את התיקים האלה ולזרוק אותם לבוגרים שעמדו על המשאית, אבל בסוף סיימנו עם זה וחיכינו בערך עוד חצי שעה עד שהנהגים עישנו איזה פקאט (בתוך האוטובוס כמובן, כדי שיהיה ריח נעים), ואז עלינו חזרה והמשכנו בנסיעה, הפעם במהירות אולי 20 קמ"ש בהגזמות, על שטח חולי בדרך לתחילת המסלול.
לקח יחסית הרבה זמן עד שהגענו, בערך חצי שעה בגלל המהירות האיטית של הנסיעה, ועד שירדנו כולם היו מיובשים אש ורק רצו להגיע, ירדנו, שמענו חפירה קטנה על חוקי בטיחות מפי חגי, התחלקנו לקבוצות (היינו קבוצה מספר 5, אבל היינו רק עם פרחות כאלה בגללל שנוי עדיקא וחברות הבנות שבהם בחרנו עברו קבוצה ונטשו אותנו), גילינו שהמדריכה שלנו היא רוני (אותה אחת מהתדריך בחדר ההרצאות) ושישי לנו מאבטח שמאד מאד דומה למשה מהשידרות (רק בלי המשקפיים) שאגב יהיו תמונות שלו בהמשך, ויצאנו לדרך.
המסלול נפתח בקום שנקרא "פרסת נקרות" אל תשאלו למה כי לא ממש הקשבתי בהדרכה הראשונה וכל מה שאני זוכר זה שנפגשים שם שני נחלים או משהו כזה, והתחלנו ללכת על מלא אבנים וחול (אחרי 5 דקות שמתי לב שהנעליים שלי לא ממש בנויות לזה והרגל התחילה להזדיין לי), תוך כמה דקות עשינו עצירה ראשונה, הכרנו את השמות של הבוגרים והמלווים שאיתנו, נתנו לעידן סיטבון חולצה עם מפה שאותה הוא התחייב לא להוריד 4 ימים, הסבירו לנו קצת על המסלול, והמשכנו ללכת.
המסלול היה דיי רגיל אבל הנוף היה משהו מיוחד מאד שעוד לא התרגלנו לראות, רק דמבר בכל הכיוונים ללא כל נגיעה של אנשים, הכל טבעי ואמיתי כמו שהיה פה לפני המון שנים והיה מאד נחמד ללכת ולהצטלם על רגע הנוף הצהוב והסלעי.
עשינו עוד עצירה, המדריכה סיפרה לנו את הסיפור על מאוריציו (שתכף אספר כאן), הצטלמנו עוד כמה תמונות, דיברנו קצת עם שלומי המבאטח (זה שדומה למשה), וכשרוני ביקשה שנבחר שם לשבט שלנו (כל קבוצה נקראה שבט בגלל ה"הישרדות במדבר) בחרנו בשם "שבט משה".
הסיפור על מאוריציו:
לפני הרבה שנים חי באיטליה אדם בשפ מוריציו, הוא מאד אהב לרוץ ריצות מרתון, התאמן כל יום, וזכה המון פעמים בגביעים, דליות ומקומות ראשונים בריצות מרתון באיטליה ובעולם.
מאוריציו נחשב היה לאחד מרצי המרתון הטובים ביותר והוא היה סוס רציני, הוא התרגל לרוץ הרבה בלי הפסקות ופשוטניצח בכל תחרות בה הוא השתתף.
אחרי כמה זמן נמאס למאוריציו מהתחרויות הרגילות, וכששמע על "מרתון החולות" החליט שהוא חייב להשתתף בו ("מרתון החולות" הוא שבוע הישרדות במדבר סהרה שבו בכל יום רצים ריצת מרתון, כלומר 42 קילומטרים, מגיעים ממחנה אחד למחנה אחר כדי לישון, וכל זאת עם אוכל ומים שמלאים בתחילת כל יום ורצים איתם כל היום על גב), כמובן שזו הייתה תחרות הרבה הרבה הרבה יותר קשה מכל מה שהוא ניסה עד היום והוא היה חייב להאמן.
ימים על גבי ימים הוא התאמן, כל יום הוא שה פחות ופחות מים לפני ותוך כדי כל ריצה, הו הרגיל את הגוף שלו לתפקד עם מעט מאד מים כמו בתנאי המדבר, וכשהרגיש שהוא מוכן הוא יצא למרוקו.
כשהגיע למרוקו הוא השתתף בסעודת הפתיחה של המרתון, קיבל קצת טיפים מהמקומיים שהכירו היטב את השטח, ולמרת בבוקר יצא לדרך יחד עם עוד בערך 300 אנשים.
ביום הראשון הוא רץ הכל כוחות, רץ ורץ ורץ, והגיע לנקודת הסיום במקום ה-50 (מקום מאד מכובד בהתחשב בזה שיש 300 רצים), הוא היה שמח אבל קיווה לשפר את מקומו, וכך ביום השני הוא רץ בכל כוחו ללא עצירות עד קו הסיום והגיע במקום ה-24, הוא היה מאושר, אבל החליט ביום המחרת להיכנס ל-10 הראשונים.
למחרת הוא קם מוקדם והתחיל לרוץ, הוא רץ ורץ ורץ, עקף המון רצים בדרך, אבל לפתע הגיעה סופת חול עצומה, מאוריציו אולץ לעצור בסופה שנמשכה שעות על גבי שעות, וכשפסקה הוא לא ידע לאיזה כיוון הוא צריך לרוץ ולא ראה סביבו אף אחד, הוא חיכה עד הלילה, וכשלא הגיע חילוץ הוא נאלץ לישון על החול ללא כל כיסוי ו גג, זאת הייתה השינה הכי גרועה בחייו וישר כשקם למחרת הוא התחיל ללכת כדי לחפש את המחנה.
הוא הלך במשך כל היום כמעט ללא מים או אוכל בחום לוהט של יותר מ-40 מעלות, וידע שאם ברצונו להישאר בחיים עליו למצוא מהר מאד את המחנה, הוא הלך במשך כל היום ונגמרו לו המים, בצהרי היום מאורציו ראה מטוס שחלף מעליו, הוא התחיל לצעוק לו ולנופף בידיו אבל המטוס חלף בלי לראות אותו.
לקראת הערב הוא מצא מבנה נטוש וקטן שהיהי קבר של ש'יח כלשהו והחליט להעביר שם את הלילה הקרוב.
כשקם בבוקר הוא לא היה מסוגל להתרומם, הוא ידע שסופו קרב, הוחליט שבמקום למות בייסורי התיישבות הוא מעדיף להתאבד, הוא לקח חתיכת זכוכית וחתך לצמו את הוורידים, ותוך כמה שניות הוא התעלף.
הוא קם אחרי כמה שעות, הביט על ידיו וראה מראה מזעזע, הדם בעורקיו חסר כל-כך הרבה מים עד כדי שהוא נקרש ולא היה יכול לזרום החוצה מהעורקים,מאוריציו המסכן לא היה מסוגל גם להאבד ונשען אחורה וחיכה למות, כשהביט על התקרה הוא ראה שהיא זזה ולפתע הבין שחיים שם עטליפם, בטירוף ורעב הוא תפס אותם אחד אחד והתחיל לאכול אותם.
מחוזק, הוא יצא להמשיך ללכת, הוא עדיין היה מאד צמא ומיובש והתעלף כל כמה דקות, כך דידה בהתעלפויות עוד יום שלם וישן על החולות, הוא קיווה לא לקום בבוקר ולמות בשנתו.
למחרת בבוקר הוא קם, והרגיש שאם קם בבוקר אז כנראה שהוא לא אמור למות, הוא הלך ואז לפתע עבר לידו מסוק, מאוריציו החליט להוריד את כל בגדיו מלבד התחתונים, הצית אותם, צעק, קפץ וניפנף בידיו כי ידע שיגזר עליו למות אם לא יחולץ, אבל המסוק לא ראה אותו והמשיך לטוס ומאריציו נאלץ להמשיך ללכת, מתעלף כל כמה דקות וכעת גם חסר בגדים.
אחרי כמה שעות, ללא כל אזהרה, קפצו עליו כמה אנשים, סטרו לו וסחבו אותו על משאית, מאוריציו לא הבין מה קרה לו ובקושי היה יכול לזוז, הורידו אותו במבנה כלשהו והתחילו לדבר אליו ערבית מכל הכיוונים, הסתבר שהוא הלך המון קילוטרים ועבר את הגבול המדברי שבין מרוקו לאלגיר ונתפס ע"י שומרי הגבול שחששו שהוא בא כדי לפגוע במישהו.
לאחר כמה שעות הוא שוחרר וחזר לארצו, וכך, האדם בעל האמונה והכוח הנפשי שרד במדבר ללא שום ציוד ורק בזכות כוחו ונפשו.
בקיצור המשכנו ללכת, מדי פעם עשינו עצירות לאוכל ושתייה, והמסלול היה די קל במשך כל היום, אחרי הרבה זמן, בערך בשעה 17:10 הגענו לחניון הלילה, מעין וואדי שנראה היה מאד מאד לא נוחה לשינה, אבל מצאנו מקום להקים את האוהלים שלנו, הלכנו לאכול מרק בצל (שהתברר שהיה עשוי משמן עם בצל וזהו), עזרנו לחתוך סלטים לארוחת הערב, ובסוף אכלנו, בתפריט היו פסטה עם רוטב פטריות ושמנת/עגבניות חומוס, סלטים, וסלט פירות של אננס ואפרסקים מקופסאות שימורים, האוכל היה טעים ונחמד, ואחרי האוכל היו לנו כמה שעות להעביר.
הייתה פעילות ערב של מדורה עם רוני, והיה נחמד להדליק מדורה אחרי כ"כ הרבה שמ\\זמן שלא עשיתי את זה.
אחרי פעילות הערב ישבתי עם עוד מלא אנשים מסביב למדרוה גדולה שהקימו, לאדר (אחד המלווים) הייתה גיטרה והעברנו את הזמן בשירים וצחוקים.
אנשים עוד לא הורגלו להיות יום שלם בלי קליטה בפלאפון, וכל הלילה אפשר היה לראות אנשים הולכים כמו נרקומנים עם הפלאפון מעל הראש בכל מיני צורות מוזרות בניסיון למצוא קליטה, אנשים לא נכנעו עד לפחות 3 בלילה עם הניסיונות וזה היה מצחיק רצח.
ביקרנו אנשים באוהלים, כמה בנות באו להתנחל באוהל של דניאל ובערך ב00:30 בלילה הלכנו לישון סופית אחרי שהתארגנו על שק"שים ובגדים למחר (דניאל, יוסי ושגיא ישנו באוהל אחד, אני ישנתי לבד, ואושרי ישן עם אריק).
היה קר, אני לא אגיד לא, אבל אל היה קר כמו שאמרו לנו שיהיה, טוב שלא הגזימו ואמרו לנו להיא מעילי פרווה ועליהם חרמונית, טוב שלא הביאו לנו מעילי קוטב מפרוות דובים...
היום הזה היה פשוט מעולה ומצחיק, האוכל היה טוב יותר משכולם ציפו שיהיה ורק חיכיתי לקום בבוקר כבר.
יום 2:
צוות המורים והבוגרים השכימו אותנו בערך בשעה 5:45, קמנו, אירגנו תיקים, התלבשנו לקראת המסלול, קיפלנו אוהלים והכל, ואז הלכנו לאכול "פת שחרית", מעין ארוחת בוקר מוקדמת מאד.
להפתעתנו בארוחה היה קערות מלאות בקורנפלס "כריות" ו"עוגי", היה מלא שוקולד למריחה וחמאת בוטנים, מלא לחם ועוגיות מכל הסוגים, וסיר צה"לי ענק עם מים רותחים בפנים כדי להכין קפה או שוקו.
האוכל היה מעולה, תמיד נחמד לאכול "כריות" על הבוקר, ואחרי שהתמלאנו אנרגיות, חילקו אותנו שוב לקבוצות ההליכה, פגשנו את רוני ויצאנו לדרך שוב.
כבר מתחילת הדרך רוני אמרה לנו שהיום יהיה היום הכי קשה של הטיול ויהיה בדרך הר רציני שנעלה עליו בשם "כרבולת חרירים" ושיותר חשוב מהכל, תהיה שם קליטה (טוב שכמה בנות לא גנחו וגמרו מרוב אושר), אז יצאנו לדרך, הלכנו המון במישורים, עשינו כל מיני עצירות למשחקים וכאלה, והיה מאד מאד נחמד ללכת עם כל החברים שלא יוצא כ"כ הרבה לדבר איתם בבצפר ולדבר איתם כמעט 24 שעות ביממה, טיול כזה באמת מקרב בין אנשים ולומדים גם להכיר את כל הבוגרים והמאבטחים מקרוב, ויותר מהם את כרמית (המורה שלי להסטוריה) שליוותה אותנו, מגלים דברים חדשים על אנשים ומאד כיף לראות קצת נוף אחר, במיוחד כזה שנמצא במקום שאין שום דרך להגיע אליו מלבד ברגל ואין בו שום התערבות, ולו הקטנה ביותר, של בני אדם, אלא רק של הטבע, ועוד יותר כיף שהנוף המדהים הזה בא על שעות של הסטוריה, צרפתית, מתמטיקה ושאר ירקות.
הנוף מדהים ולא משעמם לרגע, אושרי מוגבל ולא מפסיק להצחיק לרגע, המדריכה סבבה ולא חופרת כמו שמדריכים בד"כ אוהבים מאד להיות, המורה סבבה לגמרי ולא מזכירה אפילו לימודים לכל אורך הטיול ובכלל, ההרגשה מדהימה להיות באמצע שום מקום ומנותק מהעולם לכמה ימים, לא היו לנו אפילו ידיעות מבחוץ, היינו בניתוק מוחלט ולא הייתה לנו שום דרך לדעת מה קורה בחוץ, מה קורה בישראל שמחוץ למדבר, זאת היית הרגשה מדהימה.
הגענו לתחילת כרבולת חרירים, הסתכלנו למעלה וראינו שיש הרבה הרבה לעלות, אז כמה בנות הבתכיינו קצת, וברגע שהן סיימו יצאנו ישר לדרך ועלינו, עלינו ועלינו עוד קצת, המחשבה על הקליטה נתנה לפרחות כוחות, אבל ת'אמת שגם אני רציתי לדבר עם טלו'ש וגם עם אח שלי ולהגיד שהכל בסדר, הגענו למעלה חסרי נשימה, הנוף היה פשוט עוצר נשימה (צילמנו כמה תמונות ישר שהגענו למעלה), והיה דיי מדהים לראות 4 קווים של קליטה בפלאפון אחרי שהסתובבנו עם 0 קווים ובלי רשת זמינה כל היום וכל הלילה.
רוני קצת דיברה כשהגענו למעלה, היא סיפרה לנו כל מיני דברים שאני לא ממש זוכר על מכתש רמון שהיה מולנו (שאגב הוא המכתש הכי גדול בעולם והוא בצורת לב), היא דיברה קצת בכללי על המדבר ועל היופי שלו, היא אחת שממש חיה במדבר (היא עושה שירות צבאי בבצפר שדה ליד המדבר ומדריכה טיולים כמעט כל יום) ומאד מעניין לדבר וללמוד ממישהי כזאת קצת על דברים שאנחנו לא רואים אף פעם ולא יוצא לנו להכיר.
אחרי מנוחה של איזה 5 דקות להסדרת נשימה, נתנו לנו 10 דקות לדבר בפלאפון, מידד התקשרתי לאח שלי להודיע שהכל מעולה וממש כיף בטיול, וישר אחר כך לטלו'ש שלי, היה ממש נחמד לשמוע את הקול שלה וזה חיזק אותי להמשך הדרך.
אכלנו ארוחת בוקר על ראש הכרבולת (איזה כיף זה לאכול במקום כזה מדהים ועוצר נשימה), האוכל היה אוכל שלקחנו בבוקר מהמחנה וסחבנו כל אחד בתיק שלו, זה אחלה שיטה - כל אחד סוחב כמה מצרכים בתיק ואז כשמגיעים לארוחה מוציאים הכל ואוכלים ביחד.
אחרי האוכל קמנו והמשכנו בדרך, הלכנו על השלוחה של ההר עד למטה (המון המון דרך), צחקנו הרבה מאד ונהנינו מאד מאד מהנוף עוצר הנשימה מכל הכיוונים, זה לא היה נוף שרואים בים המלח - מדבר עם כבישים וים, זה היה 100% מדבר ללא התערבות אנשים וללא טיפת מים באופק, אמנם נוף יבש אבל ממש יפה.
המשכנו במסלול, ירידות, עליות, עוצרים כל כמה דקות לעשות כל מיני משחקים והדרכות (עצרנו לשחק "מלך הרוג'ום", זה מין משחק שבו צריכים להחזיק את רגל שמאל מאחורי הגב עם יד ימין, את יד שמאל לשים על אוזן ימין, ולהתכופף כדי להרים סוכריית טופי עם הפה, נשמע קשה? חכו לתמונות), נהנים מאד (לפחות כולם חוץ מהפרחות) ובאמת שמחים שיצאנו לטיול, ואחרי הרבה מאד שעות הגענו לירידה ענקית שלקחה משהו כמו 20 דקות, ובסופה הגענו למישור שהוביל אותנו לחניון הלילה, שהפעם באמת היה נראה כמו חניון ולא כמו הר מאולתר שלא ממש אפשר לישון עליו.
החושך ירד, ארוחת הערב הייתה מוכנה כ"כ מהר שאפילו לא הספקתי להגיע כדי לעזור, הפעם היה מרק מזוויע (מרק פטריות מגעיל כזה), מג'דרה סבירה, פירה ממש ממש טעים, טחינה נחמדה, ועוד פעם סלט פירות מאננס ואפרסקים מקופסאות שימורים.
האוכל היה מעולה בכללי, אח"כ הייתה פעילות ערב של מצפה כוכבים שאף אחד לא טרח להגיע אליה, העברנו עוד כמה שעות בביקורים אצל אחרים ובאירוח אנשים באוהל של דניאל ויוסי, ואח"כ התארגנו לישון.
אני יוסי ודניאל יצאנו להסתובב בשטח ליד המחנה בלילה, היה מפחיד אש, משהו כמו התחלה של צי'זבט טוב, היה חושך, רואים רק מה שהפנס מאיר, רוח שורקת ממש חזקה, ומטוסי קרב שטסים מעלינו (מטס אימונים של צה"ל) כל שנייה ועושים רעש אדיר, בקיצור היה ממש מצחיק וממש ממש מפחיד.
שגיא שם לב כמה נוח אצלי באוהל והחליט לשיון איתי במקום להצטופף עם דניאל ויוסי, וככה התארגנו, פתחנו שק"שים, התלבשנו חם, פתחנו שקיות חימום, והלכנו לישון.
היום היה קשה ומעייף אבל מצחיק, מעניין ונחמד ורק חיכיתי כבר למחר.
יום 3:
קמנו מוקדם מדי בבוקר, ישנתי עם שגיא באוהל, ועל הבוקר זכיתי לשמוע "יא אללה אחי, עומד לי הזין", טוב לא ממש מעניין אבל בכל זאת מצחיק רצח, שגיא הוא אחד הגמורים על הבוקר ובכללי.
מהבוקר כבר אמרו לנו שתאמול היה הכי קשה, והיום יהיה סטלה אש, אנחנו אמורים לעלות הר אחד ממש גדול (הר יהב נראה לי) על תחילת היום, ואז ללכת את כל שאר המסלול במישור וירידות, ועוד להספיק לישון צהריים וכאלה, קיצר יום איטי וסטלני ביותר.
קיפלנו אוהלים, ארזנו הכל בתיקים, העמסנו אותם על המשאיות שטח, אכלנו פת שחרית ולקחנו דברים על הגב (לארוחת בוקר וצהריים) ויאצנו לדרך.
רוני כהרגלה הייתה מאושרת כרגיל, היא בכלל הייתה אחד האנשים הכי מאושרים שיצא ל לפגוש בחיים שלי, היא נראתה מאושרת מכל שנייה שלה במדבר, ות'אמת אני יכול להבין אותה לגמרי, זה מקום פשוט מדהים שאין כמוהו בכל הארץ, ועוד בכלל שעוד משהו כמו 60 או 70 שנה הוא כבר לא יהיה שם בגלל כל האנשים שקונים שטחים במדבר ומיישבים אותו, אז אני חושב שכל אחד צריך לצאת ולראות כמה שיותר ממנו לפני שהוא נעלם.
לפני שהתחלנו את העלייה של הר יהב, עשינו קצת מתיחות, עשינו משחק נחמד על המדבר, עשינו מעגל מסאז'ים, ואז,קצת יותר ערניים, התחלנו לעלות את ההר.
היה קצת קשה, אבל היה קצר מאד, משהו כמו 15 דקות של הליכה, או 20 מקסימום, והיינו למעלה, נוף עוצר נשימה, פשוט מדהים לראות סביבך אותו נוף מדברי ויבש כל הזמן אבל בכל זאת להתלהב מהיופי כל פעם מחדש.
על ההר הייתה קליטה (כבר אמרתי שהתחלתי להעריך קליטה בטירוף?, זה קורה אחרי שאתה צריך לעלות כמה מאות מטרים של הרים וסלעים כדי להשיג אותה), ויכולתי לדבר עם טלו'ש שלי, היה מעודד לשמוע את הקול שלה ולדעת שהיא מחכה לי, דיברתי אח"כ גם עם אח שלי כדי להגיד שהכל בסדר ושממש כיף בטיול, ואח"כ שכבנו כולנו בשורה ליד קצה ההר ורוני שמה לנו את "שיר המעלות" ברמקולים של הMP3 שהיא הביאה איתה, היה פשוט הדבר הכי כיפי שעשיתי בחיים, לעצום עיניים, להרגיש את הרוח, לשמוע שיר יפה, ולחשוב על כמה טוב שאני פה.
אחרי הרבה סטלה אש, המשכנו במסלול, מפה עד סוף היום לא היה משהו מיוחד במסלול מבחינת קושי הכל מישורים וירידות, בלי עליות ויותר מזה, בלי תלונות של הבנות על כמה המסלול קשה, היה מאד נחמד לטייל בשקט, לדבר קצת עם רוני (ממש נחמד לדבר איתה, היא מישהי שבאמת יודעת כמה שאפשר לדעת על המדבר ועל כל הנופים והסביבה, היא אחת שמכירה באמת את המדבר כולו ובאמת מבינה קצת על מה היא מדברת, מאד מעניין לדבר איתה וללמוד בעצמי דברים חדשים על סביבה שלא יוצא לטייל בה אף פעם בלי מסגרת), לצחוק עם אושרי שגיא דניאל ויוסי ובכלל, לטייל הרבה יותר באיזי מאשר אתמול ולהנות באמת מהנוף והסביבה.
היה כ"כ סטלה, המסלול היה כ"כ קצר, והיה כ"כ הרבה זמן לשרוף, שחוץ מארוחות בוקר וצהריים ארוכות, נשאר לנו עוד זמן ורוני החליטה לתת לכולנו זמן לנוח שנת צהריים (או כמו שהאי קוראת לזה - שנ"צ), אז עצרנו באיזה מקום נחמד בצל של עץ שיטה ושכבנו.
רוני בנתיים סיפרה לנו סיפור נחמד מאד על פרופסור שהיה מעביר הרצאות על משמעות הזמן בחיים, תכף אכתוב אותו כאן, ואז שכבנו קצת לישון, ואחרי איזה חצי שעה רוני העירה אותנו והמשכנו ללכת בסטלה שלנו.
הסיפור על הפרופסור:
היה פעם פרופסור אחד שהיה מעביר הרצאות בכל מיני אוניברסיטאות נחשבות, ההרצאות שלו עסקו במשמעות הזמן בחיים והוא היה נחשב למומחה הגדול ביותר בתחום.
יום אחד הוא הוזמן למכללה טכנית שנחשבה למוסד החינוכי הכי טוב בכל מזרח ארה"ב, הוא הגיע למקום, ונכנס לאולם עם מריצה מלאה אבנים וארגז שקוף גדול מפלסטיק, התלמידים הסתכלו בהשתאות ולא הבינו למה המריצה, אבל ישבו בשקט.
הפרופסור הגיע לדוכן המרצים, הוריד את הארגז ואת המריצה, והתחיל להעמיס אבנים גדולות מאד אל תוך הארגז, התלמידים הסתכלו וחשבו שהאיש השתגע, וכשסיים הוא שאל ותם "תגידו, יש מקום לעוד אבנים?", התלידים שהיו כולם גאונים הסתכלו ואמרו, "אין סיכוי, הארגז מלא", הפרופסור חייך והוציא אבנים קטנות יותר מהארגז.
הוא פיזר את האבנים הקטנות וכשסיים שאל את התלמידים "תגידו, יש עוד מקום?", הם הסתכלו, חשבו, ואמרו "אין סיכוי, הפעם הארגז מלא", הפרופסור חייך והוציא אבנים זעירות, ממש חצץ מתחתית המריצה והתחיל לפזרן בארגז.
כשסיים שאל שוב "תגידו, יש לדעתכם עוד מקום?" התלמידים ענו לו שהם בטוחים שכעת אין מקום גם לאבנים הכי בטנות שיש והארגז באמת מלא.
הפרופסור חיך והוציא שק חול שהביא עמו, ופיזר את החול על האבנים עד שמילא לחלוטין את הארגז עד סופו, ואז חזר ושאל "תגידו יש לדעתכם עוד מקום בארגז?" התלמידים ענו שהפעם באמ שאין שום סיכוי בעולם, וכעת גם למראית עין הארגז מא עד אפס מקום וגם חול לא יוכל להיכנס שם.
הפרופסור חייך, הוציא בקבוק גדול של מים, ושפך על הארגז עד שכל המים נספגו ושקעו.
כשסיים פנה הפרופסור אל התלמידים ושאל "מה למדתם ממה שהראיתי לכם כעת?"
התלמידים חשבו ואמרו "שאתה יודע לסדר אבנים יפה?, או שיש המון מקום בקופסא? מה כבר יכול להיות..."
הפרופסור חייך ואמר להם "בואו ניתן דימויים לאבנים, הסלעים הגדולים יהיו הדברים החשובים בחיים - אהבה, משפחה, בית, חברים, האבנים היותר קטנות יהיו דברים שאוהבים - חופשות וחגים וכו', החול הוא כמו הדברים החומרניים המעט חשובים - רכב, בגדים וכו', המים הם כמו הדברים החומרניים שאנחנו ממש לא זקוקים להם - כסף, פלאפונים, וכו', והרגז השקוף עצמו הוא הזמן שלנו", הפרופסור חיכה שכולם יבינו והמשיך, "עכשיו תחשבו, אם נמלא בקופסא קודם מים, חול, ואבנים קטנות, האם ישאר מקום לאבנים הגדולות?" כל התלמידים ענו "ברור שלא" פה אחד, והפרופסור אמר להם "כך אסור לנו למלא את חיינו בדברים חומרניים ולא חשובים, כי אז לא יהיה לנו זמן להשקיע בדברים החשבוים באמת כמו אהבה ומשפחה".
אישית אני ממש התחברתי לסיפרו והבנתי שבמדבר, כשאנחנו רחוקים מכל הדברים החומרניים, נשאר המון זמן להשקיע בחברים ובאהבה (אם רק טלו'ש שלי הייתה שם), וזה באמת אחלה דבר לאנשים כמונו שרגילים להיות מוקפים בחומרנות.
אחרי שקמנו מהשינה, הלכנו עוד קצת, התחיל לרדת גשם (כן כן, גשם!!! במדבר!! ג-ש-ם), וזה היה משמ משמ מוזר אבל מאד נחמד כי זה היה גשם מאד קל ולא ממש מרטיב, הטיפות היו כ"כ קטנות שהם התייבשו על העור שלנו ורק רעננו אותנו קצת.
המשכנו ללכת עוד איזה 20 דקות במישור והגענו לחניון הלילה, הקמנו הכל, אושרי ישן איתי באוהל בגלל שלילה קודם שפכו עליו משחת שיניים ונדפק לו כל האוהל, עזרתי לחתוך סלט פירות אמיתי הפעם ולא משימורים, ואח"כ היה מרק עדשים ממש ממש טעים (יחסית לאוכל בוטיול המרק הזה היה אחד הדברים הכי טעימים), אכלנו והתחממנו ואח"כ הייתה ארוחת הערב.
האוכל היה מצחיק, אין דרך אחרת לתאר, זה היה כ"כ מגעיל שישבתי כמעט חצי שעה עם יוסי איפרגן ועם אלייה ופשוט צחקנו על האוכל (קוסקוס, תירס, טחינה ופסטה) עד שיצאה לנו הנשמה ולא יכולנו כבר לנשום מרוב צחוק.
ראינו משהו כמו אופוסום או עכבר ליד המטבח ושוהם נבהלה קצת, אבל זה לא כזה נורא, לדעתי המפגע הבריאותי האמיתי היה האוכל עצמו ולא העכברים במטבח :)
אחרי איזה חצי שעה הדלקנו מדורה וישבנו עם רוני לשיחה של הלילה האחרון לטיול, הייתה שיחה נחמדה, כל הקבוצה הייתה ביחד כזה ובאמת שאפילו טיפה התגבשנו אחרי 3 ימים ביחד, ורוני סיפרה לנו סיפור ממש יפה על משמעות החיים שכמובן עוד שנייה אכתוב פה.
בקיצור הייתה אחלה שיחה, היה ממש נחמד והיו קצת צחוקים, ואז כל אחד התקפל לאוהל שלו, ממש ממש לא הייתי עייף אז הלכתי למדורה אחת עם הרבה ילדים מהשכבה שהייתה בצד המחנה.
הסיפור על משמעות החיים:
פעם אחת היה אדם בשם מוחמד, הוא היה אחד האנשים הכי עשירים בעולם והוא היה בדואי משבט מקומי במדבר (שאגב באמת חי באזור שבו טיילנו), מלבד עושרו העצום, הוא היה גם אחד האנשים הכי צנועים ונדיבים שחיו והוא מעולם לא השוויץ בכסף שלו ולא ניצל אותו למטרות רעות.
למוחמד היה בן בשם אחמד (מצטער אם השמות נשמעים סתם גזענות, לערבים באמת אין הרבה שמות), אחמד היה ההפך הגמור ממוחמד - הוא מאד אהב להשוויץ בכסף שלו ולא הייתה לכסף שום משמעות אמיתית בעיניו, כל מה שרצה היה להנות מהכסף שלו ולבזבז אותו בלי שום צניעות, כך הוא קנה מטוס פרטי ויצא לטיול סביב העולם, אכל במסעדות הכי יקרות, שתה את היינות הכי מובחרים, שכר את המכוניות הכי מפוארות, ישן בבתי המלון הכי מפוארים שישנם ותמיד ניצל כמה שיותר את הכסף שלו מבלי להצנע, ההפך, כמה שיותר בראווה ובגדול יותר טוב.
בגיל מבוגר מאד, כשהתקרב למותו, מוחמד חשב על הירושה שאליו להותיר לבנו, הוא ידע שבנו לא יאחר לבזבז את כל הכסף ואחרי כמה שנים לא תישאר פרוטה מכל הירושה, ולכן החליט לתת מחצית מהכסף ישירות לבנו, ואת המחצית השנייה להביא לאחיו, סלים, שיעביר אותה לאחמד רק אחרי שיעבור מבחן וילמד מהי משמעות החיים.
אחמד לא היה מרוצה מדי מחציית הסכום אחרי מות אביו, אך לא הייתה לו ברירה והוא לקח מחצית מהכסף, כמובן שהמשיך לבזבז הכל בכמויות גדולות ואחרי כשנתיים לא נשארה לו פרוטה, כשהבין שאין לו יותר כסף הוא החליט ללכת לסלים ולבקש ממנו את החצי השני של הירושה.
הוא הגיע לבית דודו, וביקש ממנו את הכסף, סלים חייך ואמר לו "יאללה בוא", הוא הוליך אותו אל מאחורי הבית שם ראה אחמד גמל קשור ליתד, הוא התאכזב וחשב לעצמו איזו באסה תהיה לרכב על גמל פשוט לאחר שחי שנים על גבי שנים באורך חיים של מליונר עם מטוס ומכוניות מפוארות, אך היה מוכן לעשות הכל בשביל הכסף ועלה על הגמל, סלים עמד לידו ואמר לו "לא לא, אתה ברגל", אחמד נדהם אך בכל זאת ירד כי רק רצה לקבל את כספו, סלים עלה על הגמל והתחיל ללכת כשאחמד בעקבותיו.
הם הלכו כמה שעות בחום הלוהט של המדבר, סלים העמיס שקים של אוכל טוב ונאד מים על הגמל ואכל ושתה בדרך, הוא לא נתן דבר לאחמד כל הדרך, ורק אחרי כמה שעות זרק לו נאד מים קטן, אחמד לגם את כל המים תוך שניות והם היו הדבר הכי טעים ששתה בחייו, הם המשיכו ללכת כל היום ואל תוך הלילה, וכשירד החושך אחמד עצר את הגמל, ירד מנו ופרס על הרצפה עור של נמר שהוא צד לא מזמן, נשכב עליו בנוחות, התכסה בשמיכה חמה ונעימה, וכשאחמד בא אליו לבל שמיכה הוא אמר לו "מה שמיכה? אתה ישן שם, חפש לך חול ישר ונוח ותישן עליו", אחמד מצא מקום עם חול רך וישר ונשכב לישון, הוא רעד כולו מהקור ועבר עליו לילה של ייסורים.
בבוקר סלים העיר את אחמד שבקושי הספיק לישון והיה קפוא כולו, והם המשיכו ללכת, שוב הם הלכו כמה שעות, סלים אכל ושתה ואחמד נשאר רעב וצמא, רק בצהריים זרק לו סלים עוד מים לשתייה ושוב הוא גמע אותם במהירות והתענג על הטעם.
שוב הגיע הערב, ואחמד, שלא אכל דבר כבר יומיים שלמים הרגיש גווע, סלים הדליק מדורה, הוציא שק של קמח מהשק שלו, ערבב אותו במים והתחיל ללוש בצק, כשסיים תחב את הבצק מתחת לקרשים במדורה, אחרי כמה דקות התחיל לעלות ריח מדהים של לחם אפוי, סלים הוציא את הלחם מהמדורה וחצה אותו לשניים, אחמד הסתכל במבט עורג על הלחם ולהפתעתו סלים הושיט לו חצי, אחמד לקח את הלחם ונגס בו, זה היה הדבר הכי טעים שהוא אכל מימיו והוא פשוט התענג על כל ביס, הטעם היה מושלם בעיניו.
אחרי האוכל סלים פרס את עור הנמר שלו והתכסה, וזרק לאחמד איזה שמיכה בלויה וקטנה, אחמד התכסה בה והלך לשיון, ולמרות שהסמיכה הייתה בקושי סמרטוט הוא הרגיש מכוסה וישן את השינה הכי ערבה שהייתה לו בחיים.
ביום המחרת סלים קם להעיר את אחמד וראה אותו כבר מסדר את השקים על הגמל ומחכה לו, הם התחילו ללכת וסלים שם לב שאחמד שמח כולו וחיוך מרוח לו על הפנים, הוא שאל אותו למה הוא כ"כ שמח ומחייך, ואחמד אמר לו "כל חיי שתיתי יינות מובחרים באלפי דולרים, אכלתי במסעדות הכי מפוארות ויקרות בעולם, וישנתי במיטות הכי נוחות שבבתי המלון הכי מפוארים ויקרים בעולם, אבל המים ששתיתי אחרי יום הליכה במדבר היו יותר טעימם מכל יין ששתיתי, הלחם שאכלנו אתמול בלילה היה הדבר הכי טעים שאכלתי כל חיי והיה הרבה יותר טעים מכל האוכל הכי טעים בכל המסעדות, והשנה שישנתי בלילה תחת הסמיכה הקטנה והבלויה הזאת הייתה ערבה יותר מהשינה במיטות הכי נוחות שיש, למדתי שלא הכל בחיים הוא כסף ויש דברים יותר חשובים שכסף לא יכול לקנות".
סלים היה מאושר, הוא הבין שאחמד הבין סוף סוף את משמעות החיים, הם יצאו מהמדבר, וסלים הביא לאחמד את החצי השני של הירושה.
היום אחמד הוא אחד האנשים הכי עשירים בעולם, אך הוא צנוע וענו אפילו יותר משהיה אביו, והוא תמיד יזכור את הימים שבילה חסר כל במדבר.
שרנו שירים במדורה, איתמר ניגן בגיטרה (הוא פשוט יודע כל שיר שמישהו מסגול לזמזם לו), דניאלה שרה (ילדה מהשכבה שיש לה קול יפה), כולם שרו איתה והיה ממש ממש כיף.
לאט לאט אנשים התחילו להתקפל לאוהלים, היה כבר מאוחר מאד אבל לא היה עליי שעון כי הורדנו את כל השעונים כדי להיכנס לאווירה של המדבר, ומתישהו הלכתי למדורה של הבוגרים כי לא נשארו אנשים אחרים לדבר איתם וממש לא הייתי עייף ולא היה בא לי לישון.
ישבתי עם הבוגרים, צחקנו, דיברנו קצת, הבאתי להם סטוק של חטיפים שלא הספקנו לאכול והיה חשש שישארו עד הבית והם טחנו הכל, ונשארתי איתם עד 4 בלילה, כשהם הלכו לישון בסיום משמרת ומור, הבוגרת שהייתה בקבוצה שלי הכריחה אותי ללכת לשיון כדי שיהיה לי כוח למחר.
הגעתי לאוהל שלי, אושרי ישן כמו מניאק באלכסון, אז הזזתי אותו (הוא לא התעורר), פתחתי ת'מזרון שטח שלי וישנתי רק עם החרמונית (כי נתתי לאושרי את הק"ש שלי).
לא היה כ"כ קר וכ"כ נורא כמו שחשבתי שיהיה, ובסה"כ זה היה יום מדהים ובעצם היום הכי כיפי של הטיול.
יום 4:
קמנו בבוקר, הפעם לא העירו אותנו לפני 6 אלא רק באיזה 6 וחצי או משהו, לא הזדרזנו כל כך לצאת כי זה היה היום האחרון ולא היה שום חניון שצריך להגיע אליו עד הלילה או משהו כזה.
קיפלנו הכל, ארזנו בתיקים, כולם מלאים בהרגשה חרא שהיום חוזרים הביתה (למרות שזה מעולה להתקלח במקלחת ושיש שירותים והכל, אבל אין כמו טיול עם החברים), העלנו את הדברים על המשאית, אכלנו "פת שחרית", לקחנו אוכל לארוחת בוקר וצהריים והתחלנו ללכת.
הלכנו באיזי, עלינו על הר דיי גבוה שנקרא "רמת צבירה", העלייה הייתה קשה וארוכה כי היו הרבה כיתות שתנקעו לנו בדרך והיינו חייבים לעצור כל חצי שנייה באמצע העלייה, אבל למעלה היה נוף מדהים כרגיל של מדבר מכל הכיוונים, והרצפה הייתה מלאה סדקים שהעומק שלהם בין 2 לאיזה 20 מטר!, משהו אחד היפים והמפחידים.
הצטרף אלינו יואש, מדריך או ראש צוות הדרכה של בית ספר שדה באיזור המדבר, הוא ממש דומה למולי מהשרדות, אבל לא נראה לי שיש לי תמונה שלו, אז פשוט דמיינו את מולי עם כובע של קאובויז על הראש הולך עם מגפיים גדולים במדבר.
ביום הזה דווקא היו הכי הרבה פחות דברים מיוחדים, כל היום היה בהרגשה כזאת של סיום הטיול, היה מאד נחמד לטייל אבל לא ממש נחמד שיודעים שאין מחנה היום ויש רק אוטובוס שמחכה לנו.
עברנו כל מיני הדרכות, בעיקר על נשרים ונמרים שפשוט הדגימו לנו מה אנחנו, האנשים, עושים למדבר ולטבע שלנו, אני לא איזה מחבק עצים ויפה נפש אבל מאד כואב לי לראות ככה את הטבע שלנו פשוט נהרס ונעלם, ותהיו בטוחים - זאת עובדה: עוד כ-50 או אפילו 35 או 40 שנה לא יהיה לנו את המדבר שטיילנו בו בטיול, אם יהיה לנו מזל ישאר ממנו חלק ממש קטן.
הלכנו עד שהגענו למקום שפעם היה הר געש עצום, משהו פשוט ענקי אבל עכשיו זה רק מדבר רגיל שאפילו לא משמ רואים שהיה פעם הר געש או משהו כזה, הלכנו עד לקצה, וכאן רוני אמרה לנו לעצור.
עצרנו, הרגשנו בפעם האחרונה את המדבר המדהים הזה, ואז כולנו נתנו ידיים כמו שרוני אמרה ורצנו עד קצה ההר, משם יכולנו לראות כביש ועמודי חשמל!! חזרנו לעולם המודרני.
הקליטה חזרה לאט לאט לפלאפונים, ראינו מכוניות ואוטובוסים, ראינו את התיקים שלנו מחכים לנו ורק העלנו אותם על האוטובוסים, אכלנו ארוחת צהריים (באגטים עם כל מיני דברים) ודווקא היה אוכל נחמד מאד.
חיכינו הרבה עד שאישרו לנו לעלות לאוטובוסים, נסענו נסיעה סטנית של סוף טיול כזה, כולם רדומים טילים, עצרנו באיזה מקום בדרך לפיפי והמשכנו עד לבצפר.
ירדנו בבצפר, השעה הייתה בערך 7 ועשרה, הטיול המדהים נגמר ונשארנו עם יום חופש אחד ואז חוזרים לבצפר כרגיל.
בקיצור: היה טיול מעולה ואני כבר מחכה לטיול של שנה הבאה :)
וכמובן: מלא תמונות!!!
אני אושרי ושלומי (שדומה למשה מהשרדות):
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/_.jpg
אני, אושרי, עמית וירדן באוהל:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/_-1.jpg
אני ואושרי:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/_-2.jpg
אושרי ברוג'ום:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/_-3.jpg
אושרי בלילה האחרון:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__.jpg
אני:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/5949d56b.jpg
אושרי ורוני:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/_-4.jpg
אני דניאל ויוסי:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/752fabff.jpg
שגיא, אושרי, דניאל ואני:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/___-2.jpg
דניאל בסטייל:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/46c4d665.jpg
אושרי ואני:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/_-6.jpg
אני ודניאל:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/_-5.jpg
אחת התמונות היפות שלי מהטיול-על הר יהב לדעתי:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/___-1.jpg
אני, יוסי ורותם סטיקה שאיכשהו נכנסה לתמונה:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-4.jpg
שגיא, דניאל, יוסי ואני:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/___.jpg
אני ושגיא שנייה לפני סוף הטיול:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-3.jpg
אני ושגיא בסטלה אש:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-2.jpg
שגיא, דניאל, אושרי יוסי ואני:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/____.jpg
אני ומור (הבוגרת המלווה שלנו):
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/e81dd7e7.jpg
אני ושגיא:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/d2602e2a.jpg
שגיא ואושרי בסטלה:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-1.jpg
אני ויוסי:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/2.jpg
יוסי, אושרי, דניאל, שגיא ואני:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/58c40d1e.jpg
המשאית של התיקים בבוקר:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/_-7.jpg
המניאק שמעיר אותנו בבוקר:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/6d9e2c96.jpg
כמה נופים ממש ממש יפים שאני צילמתי:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-5.jpg
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-7.jpg
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-6.jpg
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/_-8.jpg
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__2.jpg
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-8.jpg
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-9.jpg
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-10.jpg
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-11.jpg
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__3.jpg
העלייה להר יהב:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-12.jpg
יוסי ושלומי:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/_-9.jpg
שגיא בסטייל גיי:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-13.jpg
שגיא מסטול אש:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/_-10.jpg
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/__-14.jpg
אני, שגיא, יוסי וכרמית:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/___-3.jpg
שגיא וכרמית:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/a6fb0ede.jpg
שגיא ודניאל:
http://i244.photobucket.com/albums/gg36/defrent2008/93bc9b1c.jpg
אז עד כאן הטיול, היה פשוט מדהים ואני מאחל לכם לעבור אותו טיול בדיוק :)
מצפה לתגובות, עבדתי הרבה להעלות את כל התמונות :)
Love you all אנשים
Peace :)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
