It’s just two of us =]

הקלילות של תקופת סוף החופש הגדול,

החודשיים הראשונים של הבצפר,

השביתה הביונית- כמה שאנחנו מקללים אותה, לא היינו אותם אנשים בלעדיה,

הספונטניות, הטלפון, החיבוק, הרצון, היציאות,

ההרגשה של הביחד המוגזם,

עבודה, פגישות מסויימות, שיחות, האהבה,

ה- אנשים. פשוט נעלמו קצת..

וכולם אומרים שזו תקופה,

ו"הכל עובר, את תראי", כולם ככה עכשיו,

לחץ, חוסר זמן, בלהבלהבלה.

הרי אני יודעת למה נראה לכם שאני כותבת את זה..

אבל זה לא קשור בכלל. פשוט לא.

יש המון המון מעבר.

אני פשוט רוצה את החופש שלי,

לחיות כמו פרפר. איך שבא לי וברגע שבא לי.

בלי כלום על הראש..

כמו פעם.

הלוואי שזה כבר יגיע.

הטוב הזה, שבא אחרי ירידה..

ההצגה חייבת להימשך.

מורי.