פּוֹלַנְיָה זה כאן

כל אלו שהם חבריי בערוצי טכנולוגיה אחרים שמו ודאי לב שלאחרונה משפטי המחץ שלי נוטים לכיוון האופטימיות. אולי זו היומולדת (למרות שגם ימי הולדת לא תמיד הוציאו את דובוני איכפת לי מהארון הפנימי שלי), אולי זו אווירת החופש שהגיעה ואולי זה החברים החדשים. אני נוטה לחשוב שזו תכונת השלמות שאני חשה לאחרונה בחיי.

לא הכי קל לי, זה בלשון המעטה, אבל טוב לי. אני נהנית ללמוד לקראת מטרה שאני רואה לה את הסוף, ללמוד לקראת החיים האמיתיים. החברה הגרמניה, שכעת נמצאת בשלב הסטאז' מאיימת עליי להנות מהלימודים - כי החיים ההם מפחידים וקשים, ואני נהנית. בהחלט שנהנית.

מבחינת האנשים שמקיפים אותי... אני נמצאת בסוג של בעיה. הנטייה הטבעית שלי היא להאמין בטוב של האנשים ואז, לרב, להתאכזב. ולכן אני חוששת. כי ברובם אני מאוהבת (או לפחות הייתי מאוהבת) ואז אני מחכה למכה. אבל זו שוב הנטיה שלי לחשוש מהאמת האמיתית שודאי מסתתרת לה אי שם בחושך... לבד.

בעוד ממש מספר דקות מגיעה חברה מהבית. כזו שתחבק ותאהב ותהיה אמיתית ותהיה זו שבאמת אפשר לסמוך עליה. כבר הודעתי לה מראש, אני זקוקה לה כמשקפיים לאנשים שמסביב. שתביע דעה, שתהיה קצת רעה. שתוסיף לי את החלק השיפוטי החסר.

עד עכשיו כבר היו 2 שהבנתי שאין לי למה לסמוך עליהם, החשש שלי הוא שיש עוד 2 כאלו. ואלו 2 שאני ממש לא רוצה שזה יקרה איתם.

ולא, אני לא מדברת על גורמים רומנטיים, אני מדברת על מה שאני באמת צריכה פה, סביבה תומכת ואמיתית, שאפשר גם קצת להישען וגם הרבה להנות. זו לא בקשה מוגזמת, נכון?

אז עכשיו אני מעבירה את הדקות האחרונות לפני שהחברה מהבית תבוא, הכול כבר נקי ומוכן לקראתה, ואני תוהה מה מבין מעט הדברים שיש להראות לה אני אראה...

יום נפלא לכולם!