פּוֹלַנְיָה זה כאן

מרגישה תחושה של עומס יתר. כאילו אני צריכה להילחם בכל החזיתות ואין אחד שמסביבי, רחוק וגם קרוב, שבאמת יכול להבין את זה.

אלו שכאן, לא מכירים אותי מספיק,

אלו ששם, לא מבינים מה זה באמת.

וזה קשה. קשה מאוד.

להילחם בכמות המידע הבלתי נגמרת ולנסות להכניס אותה לראש שמרגיש כל כך קטן. לעמוד מול בוחן ולהרגיש שאין באמת מה לומר לו. ואולי כן. אולי לא. לחפש קצת רחמים. במידה ויש.

לריב עם החבר הכי טוב ופתאום להרגיש שאי אפשר באמת לסמוך עליו.

הריצפה רועדת ואני פשוט מנסה להצליח לעמוד, יודעת שכל צעד קדימה עלול להיגמר בנפילה. מרגישה שכל רגע מתחיל לו התקף חרדה. רק שיבוא כבר. אולי אחרי יהיה יותר קל.

אולי.