פּוֹלַנְיָה זה כאן

תהיתי כבר הרבה זמן האם כדאי לשוב ולכתוב.

אז כעת אני מנסה לשוב. וקצת לכתוב.

בחודש האחרון יישמתי את אחת ההחלטות הקשות והחשובות (עד כה) בחיי. החלטתי ללכת להגשים חלום, ולטוס לחו"ל ללמוד רפואה.

לא עוד נסיונות עקרים בשביל להגשים את זה בארץ, מספיק עם הpre-med המתמשך.

יום שני אני מתחילה את השבוע השלישי בשנה הראשונה בדרך אל התואר. בת 24, יודעת שהתואר יגיע בתחילת גיל שלושים, אבל זה לא משנה. כי לפחות התחלתי משהו שממש משמח אותי לראות אותו מתממש ומקבל צורה, גוף וצבע.

הייתי בטוחה שהמרחק יהיה הרבה יותר קשה, אבל עם כל העומס הלימודי, ברגעים של השקט אני נהנית מהמנוחה וניתוק המחשבות כל כך, שאין לי זמן להתגעגע.

שבוע שעבר היה המשבר הראשון (והיחיד לבינתיים) כשביקשתי מאחותי לנשק את הבת שלה בשמי, ופתאום הבנתי כמה אני רוצה להיות זו שתנשק.

ועכשיו אני חוזרת ללימודי, כי האנטומיה לא תיכנס לראש לבד.

מקווה לחזור.