שלוותה של חושבת

שבעתים מעלתי המעל,

שבעתיים חללתי השם,

ועדים השמיים ממעל,

כי תמיד הייתי אשם.

ועדים השמיים ממעל

שדבק בבשרי החטא,

כי אשוב ואמעל המעל,

כי עודני הבן האובד.

לאה גולדברג

אני מרגישה כאילו המון דברים שאני עובדת בשבילם בורחים לי בין הידיים.

ההשקעה בבית הספר ובתנועה.

הדיאטה- וכואב לי הלב על זה כי הבטחתי לעצמי.

אני יודעת מה לעשות כדי להצליח אבל לא עושה את זה- כל כך טיפשי מצדי.

הכי כואב לי לראות חברות רזות לא מאושרות עם הגוף שלהן ועושות דיאטה..אולי זה משהו שבא עם זה שאף פעם לא הייתי רזה ויכולתי לחיות חיים רגילים מהבחינה הזו אבל זה דחף שאני באמת לא מבינה.

מצד אחד אני ממש רוצה שחברות ילמדו לאהוב את עצמן ולהיות שלמות עם הגוף שלהן ואומרת לעצמי שברגע שאני מגיעה למשקל שהוא נורמלי אני עוצרת ושאין לי שאיפה להיות מקלון ומצד שני אני לא בדיוק שלמה עם הגוף שלי כמו שהוא עכשיו ובכל זאת בדיאטה. איפה עובר הקו בין הצורך האמיתי והבריאותי להרזות לבין הרזיה מוגזמת שהיא תוצאה של נורמות חברתיות דפוקות?

יש לי חברה טובה שכשרציתי לחשוב על ילדה שמרוצה מהגוף שלה ולא בהכרח אנורקסית חשבתי עליה ובאמת שהיא נראית נפלא, הלוואי עלי. יותר טוב מ-90% מהבנות שאני מכירה וזה בלי להיות 36 במכנסיים. וכאב לי לגלות לפני כמה ימים שהיא לא מרוצה מהגוף שלה ומאוכזבת מכך שהיא לא יכולה לרזות. זה מעלה לי המון שאלות בקשר אלי והרצון העז שלי לרזות.

אני פשוט מבולבלת.. אני יודעת שיהיה הרבה יותר טוב אם אני ארזה אבל לא יכולה להביא את עצמי ללהסתכל לעצמי בעיניים במראה.

ובנימה אופטימית זו-

" אני נאמן ואני אשאר,

כבר אמרתי את זה, ואנ'לא מצטער...

סמך על הפיל במאתיים אחוז,

אז אני פה נשאר

ומכאן לא אזוז!"

-הורטון הפיל שדוגר על ביצה-

 דוקטור סוס