אני זוכרת בבירור את הרגע האחרון של השיחה שלנו. מוזר שאותו ולא אחרים.
אני לא יכולה לשחזר בדיוק את הרגע שבו אמרתי לך שאני לא רוצה לפגוע בך ופתחתי את השער לכל הדברים הרעים שבאו אחר כך. אני לא זוכרת בבירור את הזמן הארוך שביליתי בהסברים, למה זה לא יכול לקרות. למה אנחנו לא יכולות לקרות.אני כן זוכרת את האנחות הקטנות שלך לפני התחלה של כל משפט. את הייאוש המפתיע שניסית לעצור בדיבור שלך. את האכזבה שהרגשתי וגם את זו שאת הרגשת. אבל הכי טוב אני זוכרת את הרגע האחרון- כי ראיתי את עצמי במראה מסתכלת עליך וראיתי אותנו מנסות לחשוב קדימה אל אחרי הערב הזה וראיתי את הפחד שעזב אותי ואת ההקלה העצומה שהרגשתי וחוויתי את העצב הגדול שעמד באויר ובתוך העיניים שלך.
והיה לי עצוב והפתיע אותי שיכולתי לנשום ולא בכיתי לידך ואני גם לא אבכה.
אחר כך שרתי לך שירים. אני עדין שרה לך. כשידעתי שרע לך וזה בגללי שרתי לך שירים, אפילו אם זה לא היה בגללי הייתי שרה לך, עם חיוך, כל דבר שעולה לראש, כל דבר שאת אוהבת- כי אולי זה היה עושה לך טוב. ואני כותבת לך. כמה מכתבים שאני לא אתן לך אותם כי בעצם כתבתי אותם לעצמי. ומצד אחד יש לי תחושה חזקה שאת מרגישה כמוני, ממש כמוני וחושבת עלי בדיוק כשאני חושבת עליך וברור לי לחלוטין שאת לא תספרי לי את זה, כי אני לא אספר לך.
אני עושה עכשיו הכל כדי לא לפגוע בך ואת עושה הכל כדי לא להפגע- לא מגיע לך להפגע.
לא הבנתי איך אפשר להתאהב כך בלי רומנטיקה אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שהתאהבות זה לא רק משהו שחווים בזוגות, זה לא רק רומנטי, זה לא מחייב. מכלול הרגשות שלנו לא יכול להכנס לתוך מספר מאוד מצומצם של מילים כמו "ידידות" ו"אהבה". אנחנו הרבה יותר עמוקים ואמיתיים מהמילים שאנחנו משתמשים בהן כדי לתאר את הרגשות שלנו. וכן, אני אוהבת אותך ומאוהבת בך אבל לא כך. לא כמו שהיית רוצה או כמו שאני הייתי רוצה.
אני לא אפסיק לשיר לך ולכתוב לך ולהסתכל על הבית שלך כשאני נוסעת לידו ולקוות שיהיה לך טוב- אני יודעת שיהיה לך טוב.
טל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
