נמאס לי כבר מהשליטה שלך עליי.
ועכשיו אני כבר לא יכולה להגיד שאת אוהבת אותי, כי לא ככה אני מרגישה.
דברים שאת עושה, בין אם זה להכין אוכל, לכבס, לנקות, לפרנס
פעם יכלתי להגיד שאת עושה אותם מאהבה, פעם יכלתי להרגיש שיש בהם אהבה
עכשיו את עושה הכל מחוסר ברירה, מהאובססיה שלך לניקיון וסדר, מחשש מפני מה שיגידו האנשים.
פעם יכלתי להגיד שאת קוראת אותי ויודעת מתי אני משקרת לך או מסתירה משהו מפניך
עכשיו את רק מחפשת, מחפשת איפה אני לא בסדר, מחכה לטעות הבאה שלי.
פעם יכלתי להאמין כשאמרת שאכפת לך ממני ושאת תתמכי בי בכל צרה
עכשיו אני מאמינה שאני עוד מקום בשבילך לפורקן, ה-פאק בחיים המושלמים שלך.
פעם יכלתי להאשים את עצמי
עכשיו זו רק את.
כי התרנגולת קודמת לביצה במקרה שלנו.
אמרת פעם שאת לא יודעת איפה טעית בחינוך שלי
זה הדבר שהכי הכאיב לי מכל מה שאי פעם אמרת או עשית.
וזה עלה שוב ושוב מאז, 4 שנים, ועוד לא התנצלת.
מה אם אני אגיד לך שאני יודעת איפה טעית?
את בטח תצעקי ותצטדקי בפניי, תשלחי אותי לחדר ותזרקי לאוויר כל מיני איסורים.
ובזה את טובה בעצם, בלצעוק ולאיים ולאסור, לאסור, לאסור.
כשאני מסתכלת על אחותי הקטנה אני רואה בה את עצמי, ילדה שרוצה להינות מהילדות שלה ולא יכולה
כי אם את חושבת שהיא מכבדת אותך את טועה. היא מפחדת ממך. גם אני פחדתי.
הייתי רוצה שתביני שציון נכשל אחד וחדר מבולגן לא עושים אותי לא בסדר.
בנות בגילי בורחות מהבית, מעשנות סמים, מחוררות לעצמן את הפנים, וההורים שלהן אפילו לא מהווים פרמטר בתוך כל זה.
את בשבילי כן פרמטר, ואחד די משמעותי.
את לא נותנת לי ללמוד מהטעויות שלי, את פשוט מנסה למנוע ממני לעשות אותן, כדי להוכיח לעצמך ולאחרים שאת אמא טובה.
את מחפשת להתלונן, את מנסה להצטייר כקדושה מעונה, קורבן של הנסיבות
אני יודעת כי זו תכונה שירשתי ממך, לצערי
אבל התגברתי עליה והפכתי אותה לרצסיבית
ואם שנאתי אותה בעצמי, תהיי בטוחה שאני שונאת אותה בך.
ואיך את יכולה להגיד שאני לא פתוחה אלייך מספיק? איך את יכולה להבטיח שאת תמיד כאן בשבילי ולהגיד ש"המשפחה זה הכל"?
כי כשכבר כן הרגשתי פתוחה איתך ובכיתי לך את אפילו לא הסתכלת עליי, המשכת לזפזפ בטלוויזיה כאילו אני לא שם.
אז יופי, תמשיכי לכבס ולנקות ולבשל ולקרוא לעצמך אמא.
כשאני אעזוב את הבית באמת תחסר לי מכבסת, מנקה, בשלנית
אמא לא תחסר לי
כי אני לא חושבת שאי פעם הייתה לי אמא.
רק עוד קצת...
~נועם~