כל הזמן,
בורחת למטבח, לנשנש משהו
בורחת לבית הספר
בורחת לחדר שלי
בורחת, למיטה שלי, לשינה לא מספקת
בורחת לאמבטיה וגונבת שם דקות, מתחת לזרם החם, לעתים קר
בורחת לשיחה בטלפון, קצרה או ארוכה ככל שתהיה
בורחת לספר טוב, שלא באמת מעניין אותי. אבל זה רב מכר אז חייבים לקרוא.
בורחת לסרט גרוע, קומדיה רומנטית בדולר או סרט פעולה חסר עלילה
בורחת לריקוד
בורחת החוצה לקור, בלי מעיל, עד שאין רגש באצבעות.
בורחת לעוד ריב קצר עם אמא, חסר משמעות, בטח סתם עוד יום רע בעבודה
בורחת לעייפות
בורחת לשביזות
בורחת לדילמות
בורחת לשיחות חולין מאולצות, מהסוג שמשאיר טעם רע בפה
בורחת לשעות ארוכות מול המראה, מכל הזוויות וכל הפרצופים
בורחת ללימודים
בורחת להומור
בורחת למוסיקה חדשה, שאף אחד לא מכיר ואולי גם לא יכיר, אבל זה לא עושה אותה טובה פחות
בורחת לזכרונות
בורחת לפנטזיות, חלומות. יתגשמו? אולי, ואולי לא. העיקר לברוח.
השאלה היא לא לאן, השאלה היא ממה. ממה אני בורחת
אני בורחת מכלום.
מהכלום.
אותו כלום שמלווה אותי מהרגע שהתעוררתי
יורד בגרון שלי יחד עם הקפה של הבוקר
הולך איתי לבית הספר.
אותו כלום שנמצא בכל השירים שאני מאזינה להם
בכל השירים שאני מנגנת
הכלום שמחכה לי מחוץ לדלת של הסטודיו כשאני רוקדת.
הכלום שנאמר בכל שיחה, כששואלים אותי מה קרה. אז אני עונה, כלום.
הכלום שלאחריו אני עייפה והשרירים שלי תפוסים
הכלום שבחדר שלי, בין הרהיטים
הכלום שלא כתוב בספרים.
הכלום שחודר לעצמות שלי אחרי שהקור הנפלא בחוץ עוזב אותן
הכלום שאני מרגישה אחרי ריב קצר עם אמא
הכלום שבשגרה.
אני יכולה לברוח ממנו
אבל לא להתחבא.
ובגלל זה אני כל הזמן בורחת.
פעם ביום אני מתחבאת, מתחת לשמיכות כשאני הולכת לישון.
ואז הוא מוצא אותי, הכלום. הוא מוצא אותי במחשבות
הוא מחבק אותי בלילה.
~נועם~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
