| 5/2010
ויש מה לעדכן.
זה מדהים עד כמה שהצבא מוכיח לך שאתה קיים.
שיש לך אופקים, ויש לך ידע, ויש לך קשיים.
5 חודשים עברו מאז הגיוס שלי, בשבילם זה מעט. בשבילי זו תקופה. בשבילי, אדם יכול לקיים חיים שלמים ב5 חודשים.
בתנאי שההגדרה לחיים שלמים היא לא חתונה עבודה וילדים ותשלומים. אלא, לאהוב, להפגע, לפגוע, לעשות טעות, ללמוד, להבנות, להשבר. להבנות מחדש. להצליח. להכשל.
להצליח להכשל.
את כל אלה חוויתי. 5 חודשים.
אני אוהבת את צה"ל. אני אוהבת את ישראל. אני לא אוהבת להיות בורג לא משמעותי במערכת, אבל אני לא אהיה הרמטכ"ל. אז אני נותנת את חלקי והולכת.
אני אוהבת את המדים.
הם ירוקים ומכוערים, אתה לא יכול להתבלט, אנשים לא יכולים להתרשם מהמראה החיצוני שלך, אתה לא יכול להיות טווס, וגם לא ברווזון מכוער. לא להנה ולא להנה. אתה מכוער כמו כולם, ואם אתה לא מכוער אז אתה פשוט לא יפה.
אני אוהבת את המדים.
אנשים לא יכולים לראות איזה צבע אתה הכי אוהב, לאיזו קליקה חברתית אתה משתייך, לא יכולים לראות כמה כסף יש לך בארנק, או להורים שלך, לא יכולים לראות אילו איברים בגופך נאים יותר ואילו נאים פחות.
אבל הם יכולים לראות את הסיכות שהוענקו לך, בתום מסלולים שעברת בהצלחה. הם יכולים לראות מה השגת. הם יכולים לשער כמה זמן אתה נותן את עצמך למדינה, ומה השגת בזמן הזה. יכולים לדעת איפה אתה משרת. ואם אין לך סיכות או דרגות, אז השגת את היותך חייל. וזה מספיק.
אז אני אוהבת את המדים.
אני אוהבת את ההיררכיה. את זה שאתה לא יכול לסמן את הטריטוריה שלך, לא יכול להשתלט על מה שלא שלך. ואתה לא יכול, זה הכי חשוב בעיני, להתעלות מעל אדם שהשיגיו גבוהים משלך, שמסלוליו רבים משלך, שהחיים (כמו שהגדרתי אותם) שהוא קיים בפרק זמן לא ארוך באופן משמעותי משלך, מלאים יותר משלך. שאתה יכול להתעלות רק על עצמך. לפעמים אתה חייב.
אבל כמעט תמיד יש לך לאן לשאוף.
יותר מזה. עברתי קורס חובשים.
הרפואה בצה"ל, ידוע, אינה רפואה שלמה. היא רפואה שמחזירה אותך לעבודה כשאתה לא בהכרח בריא, אבל כשיר לעבוד.
בקורס חובשים למדתי קצת אחרת.
למדתי איך במקרים מסויימים יש לי את הידע הדרוש להציל חיי אדם. מעט מוגזם, מעט תלוש מהמציאות, אבל יש לי את הידע. וידע זה כוח.
למדתי מהי היכרות אמת. תמיד ידעתי שהיכרות אמת מבוססת על לדעת את חבריך. לצפות תגובותיהם למצבים קשים, לדעת איזו בדיחה תצחיק אותם, לדעת מה מרגיע אותם כשהם בוכים, לדעת לפעמים מה עובר להם בראש, לדעת שהם מכירים אותך גם. ואלו דברים שאורכים זמן.
היכרות זה דבר קסום בעיניי, וההיכרות עם הבנות בקורס היא הכי קסומה שהייתה לי.
הן ידעו בלי שהייתי צריכה להגיד, מה יצחיק אותי. כמו כן, מה יעציב אותי, איך להתנהג כלפיי כשאני בוכה, הן ידעו בלי שהייתי צריכה להגיד ביום ראשון בבוקר, אם היה לי סוף שבוע טוב או לא. הן ידעו שאני אוהבת אותן. וכמה שאני אוהבת...
וזה לא שבמקרה נתקלתי במספר בנות, שהאופי שלהן זהה לשלי, שההומור שלהן זהה לשלי, שתחומי העניין שלהן זהים לשלי. הייתי צריכה להתאים את עצמי אליהן והן אליי. אבל רק לפעמים, כי אני יודעת שאחוזים גבוהים מהזמן שלנו ביחד היינו הכי עצמינו שאפשר. בתוך המדים האלה שלא מראים את הצבע האהוב עלינו ולא מראים את הנוי של גופנו ולא מראים את כספנו. מראים אותנו ורק אותנו.
אז הכרנו אותנו ורק אותנו, אהבנו אותנו ורק אותנו.
אני שואפת ליותר ממה שאני עכשיו. לא רק בצבא.
אני רוצה להשתנות.
אני רוצה לשנות בי שני דברים קטנים אך משמעותיים-
אני רוצה לדעת להתמיד ורוצה לדעת ללמוד מטעויות. שלי. לא של אחרים.
ואולי אני אצליח
אני חושבת שאני בדרך הנכונה. וברגע שאצא מעומק הבוץ של טעויותי בעבר, אתחיל ללמוד מהן.
וזה מופלא.
אני שמחה
חיילת :)
~נועם~
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
