פרק 1
היא נאנחה בכאב ובייסורים, וגעשה תוך כדי שהדמעות מציפות את עינייה.
המעשים הללו, המעשים הנתעבים הללו, אשר נראו ככל כך רחוקים, כאילו לה זה לא ייקרה.
השמועות שהציפו את העיר לא הפחידו אותה, כי ילדה פחדנית היא לא הייתה.
הכאב הפיזי נראה כל כך קטן מול הכאב הרגשי.
כאילו היא אשמה בדבר הזה, כאילו הפחד הזה שלא חלחל בה, על אף כל הדיבורים, הוא האשם בכל הדבר.
"רק שזה ייגמר כבר" היא לחשה בליבה, וככל שחשבה על כך יותר, כך החלו הדמעות לזלוג יותר ויותר.
היא לא השמיעה קול, אף לא ציוץ, אף על כך שהדבר גבר עליה רגשית, והעולם בין רגע התהפך לה.
בעבר הייתה היא ילדה שמחה, ילדה חייכנית, מאושרת. היא הייתה. וכנראה עוד לא תהיה.
הדמעות שזלגו ללא הכר, כבר נגמרו.
וההרגשה הרעה נעלמה לה.
היה נראה כאילו היא מנותקת מהעולם, ומרחפת מעל גופה הדק והקפוא, וכאילו מסתכלת מהצד. בשתיקה אחת עצומה.
השניות נראו כמו דקות, והדקות כשעות. כל זמן שעבר היה כאילו כשנים שעברו כבר ממזמן, וכי המעשה לא נגמר.
בעוד היא נאנקת למציאת אוויר, ומנסה לא להוציא ציוץ, עוד שכובה היא על מיטתה כאשר הוא יוצא מהחדר.
סוגר את כפתוריי חולצתו, ושם את מכנסיו מעליו.
הדלת בשריקה נסגרה קלות, ורק הקור חלחל פנימה דרך חלונה, ומכנסייה עוד עדיין מופשלות מטה.
לאחר כמה דקות אשר בהם היא שוכבת על צידה ללא קול, פתאום נשמע הבכי הרם הזה, שכבר משחרר את גופה מהעוול הנורא.
שעה ארוכה היא בכתה לה, כאשר ההבדל בין התמימות לטיפשות נסדק, ועיניה הדומעות לא עוצרות את מלאכתם וממשיכות בזה.
היא נזכרה שהיא עוד צריכה ללכת לסבתא, לארוחת הצהריים של המשפחה .
וכי בן דודה היה צריך לשמור עליה כאשר אמא הלכה לעזור לסבתא בעבודות הבית.
היא פתחה את דלתה בעודה חצי עירומה הולכת בצעדים קטנים וחלשים, רק מקווה שלא תראה אותו.
"שלום יפהפייה" –הוא אמר- "אז מה שלומנו היום?".
השעון הצביע על 12 אחר הצהריים, ובעוד היא משירה את מבטה הקודר אליו, היא מכפתרת את כפתורי חולצתה.
היא המשיכה ללכת, בלי לומר מילה.
המקלחת הייתה נראית כאילו תנקה אותה מחטאיה, ומהמעשה.
המים הקרים הזורמים בגופה העבירו בה צמרמורת קלה, אף הדמעות לא הפסיקו לזול.
הבכי היה כואב, וידיה הרזות נראו כשבורות בעודה נשענת בהם בקיר בחוזקה.
היא התלבשה, יצאה והלכה.
בשביל לעבור את הארוחה עם המשפחה בשלום ורק ללכת.
ללכת להיות לבד.
בעולם משלה.
כאילו האונס הזה לא התבצע.
המשך בקרוב .