לפעמים, אין דבר שיותר נתבע מאותו רגע מלהיות טלפתי. להצליח לחדור למחשבות של זה שממול ולראות באמת מה קורה שם, מה עומד מאחורי המילים או המעשים.
אם מישהו היה טלפתי לידי היום, הוא היה מגרד את הטיח מהתקרה ומתחנן שאנמיך את הווליום. הראש שלי לא מוכן להפסיק להרעיש, לא יוצא להפסקות, והתחושות שלי מבעבעות בטמפרטורת רתיחה מתקדמת.
אז מה בסך הכל קרה בשבועיים האחרונים? אין טעם לפרט. ויכוחי סרק שאפשר לפרש לכאן ולכאן במערכת הזוגית, תחושת תסכול, מרמור ילדותי לפרקים (אכלו לי, שתו לי וכו'), כעסים וקנאה שחורה כשאול תחתיות באחד ממדוריו של דנטה. ואין מי שמוכן לעצור ולקחת צעד אחד אחורה במערכת הזו, כל ריב מגיע לפיצוץ לא מבוקר, קטלני.
ביום שישי דיברנו, ולבסוף נסוגתי אחור, הסכמתי לנסות ולחשוב על הדברים, מאחר ותמיד כשמדברים איתי אני משתכנעת שאני סתם משוגעת ושאין דברים בג'ו. ונרגעתי קצת, ונרגענו קצת ביחד, אבל היום יום ראשון, ואני מרגישה איך כל הסחרחרה מתחילה שוב מחדש אצלי בראש.
ומצד אחד אני חושבת: זו לא הזוגיות שרציתי, לא רציתי להסתובב עם רעש לבן מתמיד כל היום, עייפות שכזו, תסכול מטופש שכזה. נדמה לי שאולי זו גם לא הזוגיות שהיא רצתה, אבל פה נכנס העניין שאני לא טלפתית, אז אין לדעת.
ואז אני חושבת: אולי אני סתם משוגעת. מעיקה. תובענית. חונקת. (טוב, אני בחורה, אחרי הכל). אולי אני צריכה לקחת שלושים צעדים אחורה, לנשום קצת, לזוז הצידה, לעצור את הבלגן הפנימי הזה ולנתק את החוטים קצת מהחשמל.
אולי לנתק את החוטים מהחשמל זה הצעד הראשון.