The Wolf Woman Chronicles

האמת? מדי פעם חיפשתי אותה בפייסבוק. בכל זאת, זו האקסית היחידה שלי איתה אין לי קשר, קלוש ככל שיהיה, ואין לי מושג מה קורה איתה. היא היתה אחת מהאהבות הגדולות שלי, אלו שאינן אפשריות אבל מתקיימות בכל זאת. זכרון עליה מציף אותי מדי פעם בפעם, גורם לי לתקתק על המקלדת את שמה המפורש בפייסבוק, ונאדה - הבחורה מנותקת מן העולם.

לפני כמה שנים אמרו לי שהיא יוצאת עם בחור לבנבן וממושקף, מדרדרת לה בתשובה אל תוך הדת, גרה בצפון על ראש הר ובכלל מתחברת למשהו. הנדתי בראשי וצקצקתי בלשוני כששמעתי את הדברים, אבל בפנים סתם התגעגעתי. ברור לי שאחרי כל כך הרבה שנים היא זרה גמורה, ובכל זאת, הגעגועים הם אל מישהי מוכרת, ממשית מאוד.

כשהבוקר נכנסתי לפייסבוק בחדווה הרגילה של יום ראשון (כלומר, הזדחלתי לאתר ברטנוניות וחיפשתי משהו שיציל אותי משממון יום ראשון בבוקר), ראיתי פתאום פנים מוכרות על המסך. זו היתה היא - ק' האגדית של פעם, מתחבקת עם ילדה כלשהי (גם היא כבר אמא? רק אני נתקעת בגיל הטיפש עשרה?), פניה רציניות כתמיד, חיוכה של הילדה אינו משתקף על פניה.

ק', בחיי שאני מתגעגעת, אבל את חייבת ללמוד לחייך.

אני שונאת אירועים משפחתיים ובדרך כלל מדירה רגלי מהם. חתונות, הלוויות, בר מצוות ובריתות - כולן זוכות להתעלמות שווה ממני, והסטטוס קוו נשמר.

הבעיה החלה כשפגשתי את ר'. משפחתה הידידותית של ר' מאוד מלוכדת. בשונה ממשפחתי שרק נוהמת בינה לבינה במפגשים, המשפחה של ר' נוהגת לשוחח, לריב, לחלוק חוויות ובאופן כללי לתקשר עם עצמה. המפגשים המשפחתיים הם חובה, ומי שנעדר מהם צריך להציג פתק מהרופא או לשאת בתוצאות.

מאז שאני ור' יחד, המשפחה שלה החילה עלי את סט החוקים הדרקוניים הללו, ובכל פעם שאני חומקת מעוד מפגש הם נעלבים. לאור זאת, החלטתי בזמן האחרון להתחיל להיות בן אדם (או להתנהג כמו משהו שנראה כמו בן אדם) ולבוא לאירועי משפחתה של ר', כדי להפסיק את מחול הזעף ולמען שלום בית.

הבעיה הנוספת היא, שמשפחתה של ר', המצומצמת והמורחבת כאחד, אוהבת נשיקות. למרות שאינם בעלי גנים מזרחיים, כולם נוהגים של לנשק לכולם, עם הרבה מוץ מוץ מוץ קולני של השפתיים על שתי הלחיים. אני, שאיני נוהגת לנשק לזרים ולמשפחות מורחבות של אחרים, תמיד מנסה לחמוק מתחת לראדאר הנשיקות ולברוח אל חוף מבטחים. בדרך כלל, הנשים בחבורה אינן חסות עלי ומנשקות אותי עד חורמה, בעוד הגברים מסתפקים בלחיצת ידי (אני רואה את אותה המחשבה תמיד חולפת בראשם: אני מנשק אותה? אני לוחץ לה את היד? למה יש לה שיער קצר? להתנהג אליה כמו אל בחור? בחורה? אלוהים ישמור, אני לא יודע! הנה היא הולכת... טוב... יופי.... הקלה.).

ביום שבת האחרון גררה אותי ר', שנגררה במו עצמה על ידי אמה האוהבת, לטקס עליה לתורה של קרוב משפחה כלשהו. הסוכריות נורו כמו מתת מקלע על הגברים המתפללים למטה, כנקמה נשיית עתיקת יומין ואפלה, פוגעות בראשיהם של הגברים האומללים ומשמיעות קולות נפץ משביעי רצון. בעזרת הנשים נאלצתי לנשק לרובן, אלא שההתמודדות האמיתית חיכתה לי מחוץ לעזרת הנשים: נדמה שאצל חלק מהגברים הוגדרתי מחדש כאשה, ולכן ברת נישוק באירועים משפחתיים. הם לחצו את ידי וגם נישקו את לחיי.

מרפי הארור.