הפוסט הבא של הפולניה מבקרת יהיה, מן הסתם, שנוי במחלוקת. רובכם תתעקשו שאני מדברת שטויות, ואני אדע שאני, שבאתי מן השדות האדומים, יודעת טוב יותר מכל פולני אחר. אני לא אומרת את זה כי אני בתפקיד הפולניה כרגע, אלא כי ההיא עשתה מחקר מעמיק ברשת, ומצאה שזה מה שיקרה.
"אבל למה היא עושה לנו את זה?" (ההיא, ברגע של משבר)
האמת היא - חיכינו לזה המון זמן. קניתי כרטיסים לפני כמעט חודש וחצי, וגם אז בקושי היה מקום בשורות האחרונות של אולם שרובר הגדול בתיאטרון ירושלים. אחרי התייעצות עם ההיא, החלטנו שגם אם נשב רחוק - נרגיש קרוב, ושאם לא נראה את ההופעה הזו נטעם טעמו של פספוס נוסח שנות ה-70. אלברשטיין לא תפצח שוב בעתיד הקרוב בסיבוב הופעות, ומאחר ונדמה לנו כי בעתיד הרחוק היא מתכננת דווקא למות ולא לחולל לפנינו, הרי שההחלטה לרכוש את הכרטיסים נדמתה כאילו הגיעה מתחום הלוגיקה הצרופה.
"הם קצת זקנים, לא?" (ההיא, ברגע של אבחנה)
אז קנינו. וביום האתמול נסענו ירושלימה, קיללנו נהגים בעליזות בדרך וחשנו את האוטופיה ממשמשת
ובאה.
טוב, האמת היא שלא. האמת היא, שהפסקנו לעשן, פחות או יותר, לפני בערך שבוע, ומאז אנחנו כל כך עצבניות שלא ברור איך לא הפכנו לזוג רוצחות סדרתיות לבושות בעור שחור ומקרינות סקס אפיל מרושע. לא, אנחנו נותרנו לבושות כחננות, מקפידות לנהום רק זו על זו כדי לא לזעזע את הזולת. בקיצור, לא אוטופיה, אבל חיכינו לרגע בו קולה הצלול של חווה ישטוף מעלינו את אבק היום בתוך אולם חשוך ועוטף. לא אכפת היה לנו שלל הגריאטרים שישבו סביבנו ודרכו על ירכינו בדרכם למקום מושבם. ידענו שבעוד דקה, עוד רגע, משהו טוב יקרה. וזה כמעט קרה.
כשחווה עלתה לבמה, היא בחרה בשיר נהדר להתחיל איתו מופע גדול. "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג קיבל משמעויות חדשות כשהיא מטעימה את המילים בקולה, מגלה לנו שהקול שלה נשאר בדיוק אותו דבר למרות הגיל. נשטפתי לכמה דקות בתחושות קיטשיות עסיסיות שלא יאה לפולניה לחוש, וידעתי שהולכת להיות הופעה מדהימה.
"קחי אותי הביתה." (ההיא, ברגע של הפנמה)
אחר כך התחילה ההופעה האמיתית.
חווה שרה לכל אורך הדרך מאוד יפה, אמנם, אבל משום מה, בחירת שיריה היתה מוזרה. במקום לבחור שירים שהם נכס צאן ברזל של הקריירה הארוכה שלה, היא בחרה שירים שבחיים לא שמעתי אותם, שירים שמן הסתם מעריצים שטרחו לקנות את רוב האלבומים מכירים. זה הזמן להודות שאני מאוד אוהבת את מה שאני מכירה, ויש לי בערך שלושה דיסקים שלה, אחד מהם אוסף, ככה שציפיתי להכיר לפחות 90% ממה שאשמע. ההיא ואני ידענו שאנחנו באות בעצם לשמוע ערב בנוסח Greatest Hits, מאחר והמופע הוגדר כשילוב של שירים ישנים וחדשים, מה שנשמע כמו רשימה אפשרית של שירים כמו (וכמובן שאני מאוד מקצרת):
לונדון
אדבר איתך
בלדה על סוס עם כתם על המצח
סולווג
ימי בנימינה
כל יום אני מאבדת
נשים רוקדות
רקמה אנושית אחת
תפילת יום הולדת
אני הולכת אלי
מים מתוך הבאר
אני אשתגע
חד-גדיא
...
בקיצור, במקום כל אלה, קיבלנו הופעה מושקעת של יותר משעתיים עם שירים לא מוכרים בעליל, שאפילו לא ידענו איך לזמזם.
"מצ'עמם לי" (ההיא, ברגע של עצב)
האמת היא, שעשינו טעות מפגרת. במקום לנסות לקרוא על המופע לפני שהלכנו, פשוט הנחנו בדרך משונה שמה שיושר בו יהיה הפלייליסט של חווה - אבל חווה עשתה מרד בפלייליסט, הביאה איזה שירים שהתחשק לה (אני אפילו לא יכולה לספר לכם איזה כי באמת שלא הכרתי את רובם), ובנתה מופע שאולי פחות התאים לאנשים כמו ההיא וכמוני - אנשים נואשים לניקוטין.
לידי באולם החשוך ישב זוג חביב. עם תחילת המופע הם נראו פורחים ומאושרים, אחרי חצי שעה הבחורה היתה נבולה על כתפו של בן זוגה שבהה בשעמום מהול באימה בזמרת המתעללת.
"אני לא הולכת לשירותים. תכף היא תתחיל לשיר באמת!" (ההיא, ברגע של התאפקות)
שלא לדבר על זה שהיינו צריכות להשתין בערך עשר דקות אחרי שהמופע התחיל (חוק מרפי - אם ההופעה ארוכה מהרגיל, הצורך להשתין יעלה חמש דקות אחרי תחילתה), ולא העזנו לזוז שמא בדיוק כשנלך חווה תפצח מהר בשירים נורא שאווווווווווים ואנו נשב בבית הכסא לבדנו ונשמע את הקהל משתולל ונאכל את הלב.
מלבד שני שירים מוכרים וחביבים ששולבו במהלך ההופעה, משום מה רק בהדרן פתאום קיבלנו קצת ממה שרצינו - כארבעה שירים שהקהל הגיב להם כאילו מישהו העביר גל חשמלי בכסאות (וזה היה מפחיד, בכל זאת, גריאטרים וזה). מחיאות הכפיים, שאמנם ליוו את כל ההופעה, התחזקו בבת אחת. לא ברור למה חווה לא מבצעת הסקת מסקנות לפי הדציבלים של מחיאות הכף שהיא מקבלת.
לסיכום - נרשמה אכזבה, וחבל. כל הנתונים מצביעים על זה שיכולנו להנות לולא בחירת השירים התמוהה.
הופעה זו מקבלת חצי * בסולם הפולניה.
"חשבתי על הפרקים של התיזה שלי." (ההיא, ברגע של אחרי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman