מתנגן לו Don't Panic של קולדפליי (הדיסק הראשון והאהוב, מה שיצא אחריו תמיד הימם אותי ברמת המסחריות שלו). אני בבית, אמורה להכין כל מיני דברים לקראת יום ראשון הבא עלינו לטובה (טפו טפו, חמסה חמסה, חם באילת וכל מה שתרצו). אכן, ביום ראשון אני מתחילה לעבוד במקום חדש. הידד. האמת היא שאפילו לא הספקתי להתרגל לרעיון הזה, קרה יותר מדי בזמן האחרון מכדי שהתרגשות שולית כמו מקום עבודה חדש תיגע עמוק מדי. ניחא. כשאבין שאין לי מה ללבוש אתרגש כראוי.
אתמול הייתי באיזה פארק ברמת גן - יש לו איזה שם רשמי כזה שאני לא זוכרת. ישבנו, אני ו-ר', מתחת לעצי הנאוטילוס (גרועה בשמות של עצים, תודו שגם אתם) שהצלו עלינו, נתונות בנעימות מוחלטת של יום חמישי הרחק ממשרדי פלורוסצנט ממוזגים. מרוב שהיה נחמד התחלנו לשמוע קולות, עד שגילינו שקייטנה מעדת בני דודינו דוברי הערבית פלשה לחלל האישי שלנו. הדבר הכי מדהים הוא שהלבישו את כולם בכתום-מתנחלים זועק. המתנחלים הערבים הקטנים התרוצצו בכל הפארק באושר מוחלט ובחוסר קונטקסט נורא שאילץ אותנו למצוא עצי נאוטילוס אחרים לשבת תחתם.
אני עושה את דרכי לתל אביב הרבה בשבועות האחרונים. אולי יום אחד אחליט להשאר.
אני שונאת את מה שאני עושה לההיא. נדמה שאני רק מצליחה לפגוע בה. אולי עכשיו, כשהכל מנותק וברור, הדברים יהיו לה קלים יותר. אצלי הכל הפוך ומבולגן ונורא, ומצד שני איכשהו גם מגיעים דברים טובים, אם אצליח לשמר אותם.
יום שישי פרוש עדיין לפני, מלא אפשרויות. אין לדעת מה יהיה. גם זה סוג של הרפתקה.
ושמישהו כבר ימזג את תל אביב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman