The Wolf Woman Chronicles

אחרי שבוע בו ר' החליטה להביא לי אותה בהפוכה, כמו שהיינו אומרים בצבא, ולהפוך להיות צד פעיל בזוגיות שלנו, היא נטשה אותי לטובת שבועיים אי שם בעולם לצורך עבודה. הפעם הקודמת בה היא עשתה דבר נורא שכזה היתה שבוע לפני שעברתי לגור איתה, שאז עברתי לתוך בית ריק מנשים וכלבים ונאלצתי לבהות בארגזים במשך שבוע ולהעמיד פנים שאני לא באמת מחכה לה שתחזור. בפעם ההיא, כשהסעתי אותה לשדה התעופה, ישבנו בצורה תרבותית ופולנית זו מול זו, ספוגות פאסון עד עמקי נשמתנו, בעוד שכל מה שהתחשק לי לעשות היה לאחוז בצווארון חולצתה, לנער אותה ולצעוק עליה שתתפטר כבר מהמקום הנורא הזה שמפריד ביננו. כמובן שבמקום זה נהגתי בצורה בוגרת ומאופקת, ולא הרסתי לה את המסורת הפולנית.

אחרי השבוע האחרון, בו נמרחנו אחת על השניה כאילו לא היו מאורעות תרפ"ט מעולם, שבוע בו משהו נפתח אצלה במפתיע, היה לי קצת קשה להיות פולניה, מה גם שזה לא בגנים שלי אז אני לא באמת חייבת. כשהמזוודה שלה יצאה מהארון והתמלאה בבגדים קלטתי שהיא באמת נוסעת מפה לשבועיים, ושבאמת לא בא לי שזה יקרה. אחרי שהמזוודה המלאה נסגרה, הבנתי שאני עומדת לישון לבד במיטה זוגית ענקית בלי אף אחד שיתן לי קונטרה ובלי מישהו שיחמם לי את הרגליים הקפואות שלי. אחרי שיצאנו מהבית, הבנתי שעוד מעט אני עומדת לעשות את הדרך חזרה לבד ולהכנס למקום בו אף אחד לא מחכה לי (טוב, מלבד הכלבה המהוללת שלה, אבל זה לא אותו דבר, חייבים להודות).

ישבנו בשדה התעופה ונראינו קצת באבל, אני חושבת, עד שהיא פסעה לעבר ארץ הקסמים, הלא היא הדיוטי פרי, ואני נותרתי בחוץ. רגע אחד עוד נופפתי לה בידי וחייכתי בעליצות כדי שתראה שאני בחורה מחוספסת וקשוחה, וברגע השני משכתי באפי בדכדוך נוראי ועשיתי את דרכי אל האוטו, לבד.

ואין לי מושג איך היא תחזור משם - בגרסה האוהבת והמפתיעה של הזמן האחרון, או בגרסה המנותקת והמאובנת של בדרך כלל. והייתי רוצה לדעת, אבל זה סוג הדברים שבשבילם צריך לחכות ולראות, כנראה, כי אלוהים חשב שזה יהיה לנו כיף לא נורמלי.

היום היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, ושמבחינתה היא מצאה את מה שהיא חיפשה כל הזמן. כשהיא אומרת דברים כאלה משהו אצלי משתתק - פעם מדבר כזה הייתי קופצת ושופכת מילים בלי הכרה מרוב התרגשות. היום אני סופגת את זה עמוק פנימה אבל שותקת, כדי לא להבהיל אותה.

ועכשיו אני פה לבד, השעון מעביר את הדקות ומוסר לי שמחר כבר הגיע. אין לי מושג איך יראה היום הזה, מלבד תחושת הגעגוע הבלתי נסבלת הזו. מה לעשות? השבוע כבר מתחיל, מישהו צריך להתמודד איתו. כנראה שזו תהיה אני, בגרסה זו או אחרת שלי.

כשהייתי בצבא גם אמרו: שום מאנייק לא יכול לעצור את הזמן. ועל זה אני אומרת עכשיו - אמן.