מישהי אמרה לי שזו תקופה בין המיצרים עכשיו, ושהרבה דברים רעים קורים לאנשים טובים. אין לי מושג אם אני אשה טובה, אני רק יודעת שנפח הדברים הרעים שקורים עכשיו נראה כמו משהו מכוון מלמעלה.
אני מתגעגעת לאבא שלי. נורא מתגעגעת. הוא נפטר לפני שלושה שבועות, וזה לא נתפס כמה שהוא איננו, כמה שאני כועסת עליו, כמה שאני רוצה לשאול אותו ולהבין. ואיך בכלל הוא מרשה לעצמו לעשות משהו כזה עכשיו, כמו עוד אחת מהבדיחות שלו, רק שהוא לא יחזור כדי לספר אותה פעם אחר פעם.
מאז שר' חזרה מחו"ל אנחנו לא מסתדרות, ועכשיו אנחנו בתוך מערבולת עגומה של מריבות, מנסות להזכר בימים בהם זה לא היה ככה, מנסות להבין מה השתבש. חשבתי שהכל בגללה עד לא מזמן, ולפני יומיים קרה טוויסט מעניין בעלילה והגעתי למסקנה שהכל בגללי. סביר להניח שהאמת נמצאת אי שם באמצע, אבל כרגע אני חשה אשמה עד אין קץ, עצובה ומרוגזת על עצמי. אני משתדלת להיות אופטימית להכעיס, אבל הפעם הזו קשה לי, סוג של מבחן שצריך הרבה אויר וסיבולת.עובדה מעניינת היא שלאנשים עצובים יש סיבולת נמוכה.
מלבד זה, העבודה שלי מדכאת את נשמתי, שואבת ממני כל פיסת אנרגיה חיונית.
היום, אחרי דברים מועטים וקשים מר' בבוקר, כשנסעתי לעבודה מדוכדכת עד עמקי נשמתי, חשבתי שאני חזקה ויכולה להתמודד עם כל דבר, ובשביל האיזון הורדתי דמעות כל הדרך לעבודה. כל כך התגעגעתי לאבא שלי, כל כך התגעגעתי לר', כל כך כעסתי על שניהם ובעיקר עלי.
הלוואי שמחר בבוקר פתאום הכל יתהפך, פתאום משהו ענקי ירד לי מהלב, הכעס הזה יעלם ואני אוכל להגיד לר' ש... ש...
טוב, הבעיה היא שנדמה לי שכבר לא יעזור מה שאגיד לר'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman