The Wolf Woman Chronicles

עלי ועל ר' עוברים ימים טובים: ראשית, קיבלתי ארבעה סריגים חדשים ונאים למראה, ושנית, עושים לי כביסה ומקפלים לי לתוך הארון. חוץ מזה, הרחבת המעגל החברתי שלנו הולכת ומתפתחת בצעדי ענק, ובעוד שר' מתייחסת לכל העניין בקלות ראש (טוב, לה היו חברים עוד קודם), אני מתנהגת כנזירה שהוציאו אותה לטיול.

בעבודה שלי מתכננים גל פיטורים שני לאור המצב, מה שגורם לי להיות מאוד סקפטית. מצד שני, אני עדיין מקבלת טלפונים לזימון לראיונות עבודה, כך שכנראה שמצבי בשוק עדיין טוב וכל השיניים שלי במקומן (אסוציאציה לסצינות שווקי עבדים, איתכם הסליחה). החברה הנוכחית בה אני עובדת מאוד קטנה, לא ברור לי בדיוק איפה ומה הם עומדים לקצץ. אני מתחילה לחשוב שאולי עשיתי טעות כשבחרתי דווקא אותם, אך אין לדעת.

לא זוכרת אם סיפרתי לכם, אבל יש לי פסיכית כבר כמה חודשים (AKA שרינקית המחץ). עד עכשיו יחסינו היו מוטלים בספק, בגלל ההרגל המגונה שלה לשמוע כל דבר, לעשות פרצוף משתתף בצורה מבהילה ולומר: אוי, זה בטח נוראאאאאאאאאאא קשהההההההה. בכל פעם שהיא היתה עושה את זה הייתי חושבת: אלוהים ישמור, זה באמת מה שאני צריכה עכשיו, עוד מישהו שיגיד לי שזה נורא קשה? אני צריכה מישהו שיגיד לי: שטויות, בקטנה, בכלל לא צריך להתייחס לזה. אולי צריך לכונן סוג כזה של טיפול באנשים. אני בטוחה שהם יצאו הרבה יותר מחושלים ושהטיפול עצמו יצא הרבה יותר קצר.

בכל מקרה, מאחר והורדנו את המינון של פגישותינו, אני מגלה פתאום שיש בי זיק של שמחה כשאני נזכרת שיש לנו פגישה עוד כמה ימים.

*מכורה חדשה - עוד הצלחה מסחררת של החוג לפסיכולוגיה*

כשאני חושבת על מקצוע הפסיכולוגיה אני לא ממש יודעת איך להגדיר את זה. כשאשה שוכבת עם גבר בשביל כסף, כולם מזדעקים וקוראים לזה זנות. כשפסיכולוגית לוקחת כסף מגבר כדי לשמוע את הצרות שלו, זה טיפול פסיכולוגי. לדעתי זו זנות רוחנית, רגשית ונפשית. אין לי דרך אחרת להסביר לעצמי למה אני יושבת עם בחורה בחדר קטן, מספרת לה (כמעט) את כל צפונות ליבי, נחשפת ומדממת לה על השטיח, ובסוף משאירה לה כסף על זה. זנות או לא?

אתמול היינו בפתיחה של הפסטיבל הגאה בסינימטק בתל אביב. היה סרט חמוד מאוד מאוד. בו זמנית, כשיצאנו לשם, הרגשנו לא נוח עם זה שיש אנשים שיושבים במקלטים בעוד אנו יוצאות לבלות. התחושה של חוסר הנוחות היתה מאוד תל אביבית פלצנית בעיני, מה שהעלה בבטני תחושת קבס איומה. מצד שני, ניסיתי לחשוב בצורה מעודדת, אסור להפסיק לממן ולהזרים כסף לתוך המשק, אחרת עסקים יתחילו להסגר. התירוץ העלוב עזר, והסרט, כאמור, היה נהדר.

ועדיין, יש לי תחושה מגעילה של חוסר השתתפות במה שקורה לאנשים אחרים שבחרו לגור קצת יותר דרומה ממני.

אני ור' נרשמנו כדי לארח פליטים מן הדרום - כדאי גם לכם.

והנה משהו קטן ונחמד לסיום:

http://www.youtube.com/watch?v=fL0v1VslTYI

בעודי משוטטת ברשת ומחפשת דבר מה, נתקלתי בהצעה המרתקת הבאה למשחק לילדים מאת לא אחר מאשר משרד החינוך המפואר שלנו. המשחק מתואר בלשון קולחת ועתיקה, אם כי שובבה ועליזה (?), ומעורר רצון לתאר ממש באותן מילים את המשחק לילדים ולו כדי לראות את פניהם נאטמות ועינהם מזדגגות מחוסר הבנה. וזה מוביל אותי לתהיה הקיומית, כמה בוגרים יוכלו לקרוא בעוד עשר שנים את לשון המשחק כפי שהיא באתר האינטרנט של המשרד, והאם רמת החינוך הקלוקלת של היום אינה מכוונת לשמש כסוג מעוות של צנזורה כפויה בעתיד.

בקיצור, אין לי מושג מי מאשר להם תכנים כאלה, אבל אם בגיל היסודי מישהו היה מבקש ממני לשחק הזה, הייתי מתאבדת מרוב מבוכה.

http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Yam/payiluyut/MischakeyHevra/HatulatiMiskena.htm

לפעמים, אין דבר שיותר נתבע מאותו רגע מלהיות טלפתי. להצליח לחדור למחשבות של זה שממול ולראות באמת מה קורה שם, מה עומד מאחורי המילים או המעשים.

אם מישהו היה טלפתי לידי היום, הוא היה מגרד את הטיח מהתקרה ומתחנן שאנמיך את הווליום. הראש שלי לא מוכן להפסיק להרעיש, לא יוצא להפסקות, והתחושות שלי מבעבעות בטמפרטורת רתיחה מתקדמת.

אז מה בסך הכל קרה בשבועיים האחרונים? אין טעם לפרט. ויכוחי סרק שאפשר לפרש לכאן ולכאן במערכת הזוגית, תחושת תסכול, מרמור ילדותי לפרקים (אכלו לי, שתו לי וכו'), כעסים וקנאה שחורה כשאול תחתיות באחד ממדוריו של דנטה. ואין מי שמוכן לעצור ולקחת צעד אחד אחורה במערכת הזו, כל ריב מגיע לפיצוץ לא מבוקר, קטלני.

ביום שישי דיברנו, ולבסוף נסוגתי אחור, הסכמתי לנסות ולחשוב על הדברים, מאחר ותמיד כשמדברים איתי אני משתכנעת שאני סתם משוגעת ושאין דברים בג'ו. ונרגעתי קצת, ונרגענו קצת ביחד, אבל היום יום ראשון, ואני מרגישה איך כל הסחרחרה מתחילה שוב מחדש אצלי בראש.

ומצד אחד אני חושבת: זו לא הזוגיות שרציתי, לא רציתי להסתובב עם רעש לבן מתמיד כל היום, עייפות שכזו, תסכול מטופש שכזה. נדמה לי שאולי זו גם לא הזוגיות שהיא רצתה, אבל פה נכנס העניין שאני לא טלפתית, אז אין לדעת.

ואז אני חושבת: אולי אני סתם משוגעת. מעיקה. תובענית. חונקת. (טוב, אני בחורה, אחרי הכל). אולי אני צריכה לקחת שלושים צעדים אחורה, לנשום קצת, לזוז הצידה, לעצור את הבלגן הפנימי הזה ולנתק את החוטים קצת מהחשמל.

אולי לנתק את החוטים מהחשמל זה הצעד הראשון.