The Wolf Woman Chronicles

לא משנה באילו מילים השתמשתי היום - הן יצאו מהפה בכבדות, זוחלות החוצה, והציגו עצמן בתור משהו אחר לגמרי. כך כל משפט שאמרתי, כל דבר שהתכוונתי אליו וכל מטרה שהיתה הוחמצו לחלוטין, נחתו על האדמה נחיתת אונס והתרסקו.

כל מחשבה שהיתה לי היום היתה פסימית ברמות חדשות. אני חושבת שאולי זה משבר גיל המעבר שהגיע לי מוקדם, או שאולי הגנים המרוקאים מתעוררים לחיים ומתחילים לכבוש שטחים חדשים.

הקלילות שבה הצלחתי לתפוס דברים, בלי שהם ידכאו אותי או יגעו בי - נעלמה.

אני מזיזה דברים וזורקת אותם באוויר, אבל הם לא נופלים למקום הנכון, פשוט נערמים באי סדר על הרצפה, או נשברים בקול רעש מבהיל.

אני חייבת להתאפס על עצמי. אני חייבת להבין מה בדיוק קורה איתי, לאיזה כיוון אני מושכת. מה אני רוצה. להתחיל לסגור חלק מהדלתות הפתוחות, להתחיל להתחייב מחדש לכיוון כלשהו.

הדבר שנראה הכי קל הוא לברוח מהכל למקום אחר, רחוק. מסוג המקומות שקיימים רק בדמיון, לעולם לא במציאות.

אולי זה בגלל שאני מזל תאומים ויש לי קוצים בתחת. אולי זו הקארמה שלי. אולי אני פשוט אוהבת להרוס לעצמי.

אבל הנה, בגללי נדמה שהזוגיות שלי מתפרקת. הריעו.

בתחום האתרים שעוסקים בהשמעת מוסיקה יש כבר כמה מדוברים וידועים. רשימה קצרה לתזכורת:

1. פנדורה - www.pandora.com - נסגר לגולשים מחוץ לארה"ב, והאמת - גם ככה היה די מחורבן. המטרה שלו היא להשמיע לך מוסיקה שבאופן תיאורטי תוכל לאהוב, על פי טעם מוסיקלי שתזין לו. אלא שהעובדות בשטח מראות שבכל פעם שניסיתי להשתמש בפנדורה, אחרי עשר דקות קיבלתי רק שירים של נשים שמיללות באכזבה מחייהן השטחיים. ביננו, את זה יש לי כבר בטונות, אני לסבית.

2. http://www.last.fm - על אותו רעיון כמו פנדורה, וותיק יותר ממנו למיטב ידיעתי. חביב, לא יותר.

3. https://www.imeem.com - צעד קדימה אל עבר Web 2.0 - הגולשים מעלים שירים, מייצרים רשימות השמעה ועוד. אתר חביב לכל הדעות. הבעיה הקשה של האתר היא ששירים רבים עברו ברית מילה ועתה הם בני 30 שניות קצרות בלבד. מאוד מתסכל ולא מומלץ.

הכוכב החדש בכל העניין הוא http://www.seeqpod.com. השוני הגדול בינו לבין כל שאר החברים הוא ש SeeqPod הוא מנוע חיפוש, ולא מערכת שמאחסנת שירים ומוציאה אותם על פי אלגוריתם כלשהו. נכנסים לאתר, מבצעים חיפוש על שיר או מבצע, מקבלים תוצאות חיפוש ויכולים להוסיף את השירים מתוצאות החיפוש אל רשימת ההשמעה.

ניתן לשמור את רשימת ההשמעה אחרי רישום לאתר - בניגוד ל IMEEM אין צורך להעלות פה שירים, השירים נמצאים כבר ברשת - כיף צרוף ומזוקק.

ניתן לבקש המלצות לפי שיר או מבצע - ואז פשוט מקבלים תוצאות חיפוש לפי הטעם שהלוגיקה של SeeqPod מצאה עבורך (לא ממש ירדתי לסוף דעתה של אותה לוגיקה, אבל על כך כבר אמרו חכמים: נו, שויין).

הבעיה היחידה - לינקים שבורים בתוצאות החיפוש יכולים לתסכל. אין שום סימון ללינק שבור, כך שכל מה שניתן לעשות הוא לנסות להאזין לשיר ולהתבאס רצח כשהנגן לא מנגן אותו.

מומלץ בחום.

(יש עוד הרבה אתרים שראוי לסקור אותם, מי שמעוניין בקריאה על הנושא יכול להסתכל על הבלוג של של איתי נאור וצביקה בשור על אתרים בתחום ותחנות רדיו איטרנטיות : http://incharge.co.il/?p=14.)

כמה ימים לא פשוטים עוברים על כוחותינו. הרבה שינויים צפויים, והרבה שינויים לא צפויים הופכים צפויים יותר מרגע לרגע (אח, איזה משפט נהדר. עכשיו תנסו לומר אותו הרבה פעמים ומהר).

נמאס לי להלחם בעצמי ובאנשים אחרים.

ההיא ואני הצטרפנו לקבוצה אקטיביסטית שמנסה לגרום לאנשים לבוא למצעד הגאווה בירושלים. זו הפעם הראשונה שאני אקטיבית בעניין כלשהו, מלבד במיטה ובדיוני השכר שלי.

הייתי יכולה לנסח פה מניפסטים שלמים על למה זה חשוב, למה דווקא בירושלים, למה דווקא עכשיו וכל זה. בחייאת, אתם יודעים לבד את כל התשובות.

תבואו. הפעם זה גם שלכם.

שוב אני כאן, בדשדוש נבוך משהו מול הפוסט הקודם, שהצטיין בדכדוך דרמטי. אבוי, אינני כאן לעסוק בדלתות, סגירתן, פתיחתן מחדש ושבירתן לחלוטין. אני כאן בעניינים רשמיים של ממשלת הוד מלכותה, עיין ערך מדינת ההייטק שהוקמה לה במזרח התיכון המיוזע והמופתע. באתי לספר לכם איזה צחוקים היום למצוא עבודה בהייטק. כל מה שאתם צריכים זה להיות אסרטיבים בראיון העבודה, לדעת לכתוב קורות חיים - וזהו. אתם מסודרים. כל ידע מקצועי איננו נדרש.

כידוע, ההיא ואנוכי החלטנו לעקור את שורשינו ולנדוד מרכזה עם תום לימודיה המשמימים וחסרי העניין לציבור. כעת כושלות רגליה של ההיא בסופו של הסמסטר האחרון (הידוע גם בשמו: "סמסטר יום הדין", כי כל יום בו מרגיש כאילו דנים אותך שוב לגיהנום), ובכלות כוחה היא החליטה שגם לי מגיע לסבול, ואישרה לי להתחיל לחפש מעסיק חדש.

כדי לא לספר שום דבר בעבודה הנוכחית שלי, במהלך חודש החיפושים הראשון נתקע לי האוטו ליום שלם, הייתי חולה פעמיים, אבא שלי אושפז וחטפו אותי חייזרים לתקופה קצובה של ניסויים פסיכולוגים. כל תירוץ כזה סימל יום ראיונות מרוכז באיזור המרכז, שהיה מסובך גם ככה כי חוש הניווט שלי דפוק, והמפות של וואלה נראות לי כמו ציורים של בני שנתיים. למרבה המזל, ההיא תפקדה כ GPS משביע רצון רוב הזמן.

הייתי בטוחה שבראיונות ישאלו אותי שאלות נוקבות, יחודו בפני חידות לוגיות נשגבות ולקינוח יגרמו לי לרוץ 20 קילומטר עם מכשיר קשר על הגב. ברם, חלו כמה שינויים בשנתיים האחרונות בשוק ההייטק, ונראה שהבועה ידידתנו שבה לשלוט בכיפה. אין צורך לדבר על המשכורות המגוחכות והתנאים שעובדי הייטק דורשים ברוב חוצפתם. מה שמדהים הוא שהמעסיקים השונים נלחמים על כל עובד והופכים את גיוס העובדים לשוק פשפשים צפוף, יקר מדי ומסריח.

אני יודעת שבחו"ל, כשאדם מגיע לראיון ומחליטים לקבל אותו, מודיעים לו מהו הסכום שהקצו כמשכורת עבור הפוזיציה שימלא. זו המשכורת, אין משא ומתן משפיל עבור שני הצדדים. העובד רוצה - יקח. לא רוצה, יאללה ביי, נקסט. אין צורך להרגיש כאילו דופקים אותך כששואלים אותך מהן ציפיות השכר שלך, ואת צריכה בטלפתיה צרופה לעלות על מספר הקסם שיושב עכשיו בראש המראיין. אין צורך לנסות להתמקח על תנאים נלווים. הכל כתוב, מסודר, ידוע.

בארץ יש גם את החולי הידוע בשם "מכוני אבחון" כמו מכון פילת, נועם וכו'. מסלול יסורים נורא שהמעסיק הישראלי מחליט להעביר אנשים תמימים וחפים מפשע, בתקווה שהאבחון יוכל לתת אנליזה של היכולות המקצועיות, החברתיות והניהוליות שלך (וואו, עכשיו חשבתי שאם המכונים האלה יכולים לאבחן איך מישהו במיטה לפני שנכנסת איתו לשם, זה ישנה את התמונה של שוק הפנויים-פנויות בארץ). המאובחן האומלל עובר מבחנים פסיכוטכנים, מבחני לוגיקה, מבחנים וראיון פסיכולוגי, דינמיקה קבוצתית ועוד היד נטויה. מתוך מאה מועמדים נבחר אחד רק בתנאי שאלת המזל חייכה לשגר המועמדים המילל הזה, או אפס אם היא החליטה לדרוס אותו באכזריות.

לקראת סוף חיפושי העבודה שלי, נאבקו עלי שלוש חברות. אני בחרתי בחברה הכי מצ'וקמקת, קטנה ומצחיקה, כי זה מה שאני אוהבת. מה שמדהים הוא שקיבלתי שדרוג בתפקיד, שדרוג בשכר - והכל בגלל שאני עוברת למרכז ומתראיינת יפה.

מתכנתי העולם - התפטרו!

אז עכשיו אנחנו מחפשות דירה בתל אביב / ר"ג / גבעתיים. אם מישהו מעוניין להפטר מהדירה שלו, הוא בהחלט מוזמן ליצור קשר במדור.

בברכת דלתות פתוחות לרווחה,

החברה של ההיא