הייתי צריכה לחשוב קצת על הכל - גם עלייך, אבל בעיקר על עצמי. מה אני רוצה, לאן כל זה הולך, איך אני יכולה לשלוט בזה (ואם אני לא יכולה לשלוט בזה, אז איך אני יכולה להעמיד פנים שזה אפשרי). ובהיותי סאקרית של מים שזזים ומקציפים, נסעתי אל חוף ימה של תל אביב, העיר המטונפת בעולם.
היה ערב, והאוויר היה נעים. היו המוני אנשים באיזור, שזה היה פחות נחמד, בעיקר בגלל שנדמה היה שהם בעונת הנדידה שלהם. הגעתי לטיילת וירדתי מיד לחוף, שמה רגליים בתוך עקבות של אנשים אחרים כדי לא להרגיש לגמרי לבד.
ליד המים היו כמה כסאות אדומים. על שניים ישב זוג שהחזיק ידיים ובהה במים באופן שמן הסתם נתפס בעיניהם כרומנטי. אני נחרתי בבוז חסר נאיביות למראם, וקרסתי בכסא אחר, קצת רחוק מהם. בהיתי בים באופן לא רומנטי בעליל, והראש שלי התפוצץ ממחשבות.
תהיתי מה אני עושה איתך. תהיתי אם לחזור למקום בו את נמצאת, או שלא לחזור לעולם. תהיתי אם יש לי שם מקום, למרות שנדמה לי שאמרת שיש, אבל המילים הן דבר חמקמק מטבען. חשבתי עלייך, על פנייך, על מגע ידייך. תהיתי אם אני בכלל שוקלת את כל זה רק בגלל שאני שונאת להיות לבד, או חושבת שתוכלי לתת לי משהו שאת לא יכולה באמת, או סתם נקבה מפונקת שחייבת לעשות דרמה מכל דבר.
חסרת לי שם, ליד הים המלוכלך הזה.
בעודי מנסה להגיע להחלטה, שקועה בבהיה ונראית מאוד דבילית, שמעתי כחכוח מצידי הימני. כשנשאתי את מבטי, ראיתי בחור נמוך שבבירור הכיר במעמד שהגיע אליו - נקבה מתייסרת.
"אני צריך את הכסא", הסביר הנמוך.
אף פעם לא הבנתי למה הם צריכים את הכסא. כל מה שהם עושים זה לשים אותם בערימה גדולה בלילה, כאילו הכסאות חייבים את שנת היופי שלהם, או עלולים לברוח לחופשי בחסות החשיכה.
קמתי. הבחור הודה לי ועזב עם הכסא. אני דידיתי לכיוון המקום עליו עמדו הדייגים (נו, ברח לי השם), מוגבה ובעל אבנים שנראו נוחות לישיבה. קרסתי על אחת האבנים, ממשיכה להקשיב לגלים ולמחשבות עלייך.
ניסיתי להבין אם יש לנו סיכוי כלשהו למשהו אמיתי, או שאולי כל מה שקורה בזמן האחרון זו אשליה שנוצרה על ידי רגשות שנטענו יותר מדי. ניסיתי לדמיין אותנו ישנות יחד, קמות יחד. ניסיתי לדמיין אותנו ישנות בנפרד, קמות בנפרד. דמיינתי אותך עם מישהי אחרת וקינאתי. דמיינתי אותי עם מישהי אחרת, אבל לא היו לה פנים. החלטתי שאין סיכוי ולא נוכל להיות יחד, ומיד אחר כך חשבתי שכדאי שננסה לפחות.
אגרפתי את ידי. לא מצליחה להגיע למסקנה. לא מצליחה להבין את עצמי או אותך.
מישהו מצידי הימני השתעל. הרמתי מבט. הבחור הנמוך עמד שם.
"אני צריך את האבן", הסביר הנמוך.
לא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון. הוא סימן לי לקום, ואז קיפל את האבן שהיתה מתחתי ונשא אותה לערימה שהיתה במרכז החוף. הסתכלתי מסביב. רוב האבנים כבר נעלמו, והדייגים החלו לקפל את הציוד שלהם.
מוזר.
התיישבתי לא רחוק משם, על החול, ליד קו המים. מישהי פעם אמרה לי שמים מסמלים רגש. אחרי שהיא אמרה את זה, חלמתי במשך חודשים על אגמים, נהרות, מפלי הניאגרה, אסלות משומשות. אחרי כמה חודשים נפרדנו, ואז הפסקתי לחלום על מים מתוך נקמנות. ובכל זאת, העוצמה והגודל של הים היו כמו מראה ענקית להסתבכות שלי איתך.
לא התבגרתי בשיט, תמצתתי את התחושה שלי. אני רוצה לבעוט בהכל, אני רוצה להצמד להכל, ואין שום דבר הגיוני או יציב שמוביל אותי בכל זה ונותן לי איזשהו כיוון. מבחינה רגשית אני ילדה בת שש עשרה שרוצה שכולם יאהבו אותה, אבל כשזה קורה היא מתחילה לדרוש את הספייס שלה. ואני חשבתי שבגיל 32 לפחות הדברים האלה יסתדרו איכשהו. אולי אני באמת צריכה ללכת לטיפול, לדבר עם מישהו. אולי זה יעשה לי סדר בראש. אבל זה תמיד היה נראה כל כך טיפשי, לשלם למישהו תמורת הקשבה.
הרגשתי שהחול מתחתי זז. הסתכלתי בבהלה מסביב. הבחור הנמוך היה שם, נראה קצת יותר נמוך מקודם, עם אותה הבעה מעשית. קמתי בבלבול, תוהה אם הוא זומם לתקוף אותי, לשדוד ממני את תומתי ולקבור אותי תחת הערימה הענקית שהוא בונה לעצמו. בזריזות לא חיננית עשיתי שני צעדים אחורה, ישר לתוך המים.
"תודה", הבחור הנהן אלי, לא מעוניין בעליל בתקיפה. במקום זה הוא הרים את החול, קיפל אותו ונשא אותו אל הערימה. מתחת לחול היתה שכבה מגעילה של משהו חסר שם. יצאתי מהמים עם נעליים רטובות וכשדרכתי על מה שהיה קודם חול, סוליות הגומי השמיעו קולות מציצה דוחים.
הלוואי והיית כאן, חשבתי. אולי היית יכולה להבין את כל מה שקורה מסביב.
הבחור ניגש אלי שוב. "אני מכבה את האור", הוא אמר. "כדאי שתחזרי הביתה".
הפניתי אליו את הגב. כשהגעתי לטיילת, הסתובבתי להסתכל עליו. הוא עמד בודד על אנטי חול, נמוך ויעיל. ידו הורמה והחזיקה בחבל דק שנתלה מלמעלה. הוא משך בחבל.
האור נכבה, אז נסעתי משם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman