אבא שלי נולד ב 1931 בירושלים. הוא סיפר לי שכשהיה ילד, אמא שלו היתה שואבת מים מן הבאר שנמצאה בשדה ליד הבית. מסביב לבאר היו נחשים, וכשסבתא שלי רצתה לשאוב מים היא היתה דופקת על כיסוי הבאר ופונה לנחשים, אומרת להם שהיא רק באה לשאוב מים ושהיא לא תפגע בהם. אחרי כן, סבתא היתה מגוללת את האבן מעל הבאר ושואבת מים. מעולם לא תקף אותה נחש.
אבא שלי יצא לעבוד בגיל 12. למרות שגם אז העריכו מאוד לימודים, לא היתה ברירה. הוא עבד בסבלות אצל איזה בעל מקצוע. פעם אחת, בעודו סוחב משהו כבד נורא מכתובת א' לכתובת ב', נתקל בסבא שלי. סבא שלי ראה מיד שהעמיסו על בנו הצעיר משקל עודף, לקח את המשא בעצמו והעביר אותו לכתובת ב'. למרות זאת, הוא לא אמר למעסיקו של אבא שלי כלום. כאלה היו הזמנים.
אבא שלי הלך עם סבא שלי פעם ברחוב. בעודם הולכים, עברו ליד קונדיטוריה ובה עוגת קצפת. "רוצה?" שאל סבא שלי. "אולי אחר כך," ענה אבי. סבא שלי חייך ובחר בזמן הזה להסביר לאבא שלי שאחר כך זה לא יהיה אותו דבר, ושאם רואים משהו, צריך לקחת אותו באותו רגע.
אבא שלי התגייס בגיל 16. הוא מספר שבמלחמת השחרור ספרו את הכדורים שנתנו לכל חייל ואמרו להם שינסו עם כל כדור להרוג שניים מן האוייב כדי לחסוך בתחמושת.
אבא שלי השתחרר מן הצבא ונעשה בליין. הוא הסתובב בחברת סורמאלו וחבריו, שתה הרבה ושיחק סנוקר כדי לנצח. הוא יצא עם המון בחורות, אפילו התאהב בחלקן, ופעם כמעט התחתן עם אשה שאיננה אמא שלי.
אבא שלי אהב מאוד את תל אביב. שנה שלמה הוא חי בה ברחוב, ביטניק, כמו שהיו קוראים לזה פעם. אחרי שנה הוא ישב על ספסל וניסה להחליט מה יעשה היום כשישבה לידו בחורה. הוא חייך אליה, אבל היא נבהלה וברחה - כנראה שהמראה ההומלסי היה מוגזם. אבא שלי קם וחזר הביתה אחרי כמה ימים, מבין שהגיע הזמן להמשיך הלאה.
אבא שלי הפך לאמן עצמאי, ומכר את מה שיצר בעיקר ליהודים אמריקאים.
בגיל 36 אבא שלי החליט להתחתן. הוא יצא עם חמש בחורות בו זמנית כדי לבחור לעצמו אחת, ובחר את אמא שלי. שניהם נורא נהנים מהסיפור הזה, למרות שאני לא מבינה מה אמא שלי אוהבת בזה.
אבא שלי הביא שלושה ילדים ופרנס אותם בקושי מן האמנות שלו רוב הזמן, למרות שלפעמים הלך לו קלף משוגע.
אבא שלי אהב לקנות לנו המון ממתקים ביום שישי, ולקח אותנו לקנות ספרים מחנות הספרים במרכז העיר. הוא הדביק את כולנו בחיידק הקריאה.
אבא שלי הפך להיות חולה לב לקראת סוף שנות הארבעים שלו, ומאז קיבל מספר התקפי לב. כשהייתי בצבא הוא עבר ניתוח מעקפים.
אחרי התקף הלב הראשון שלו הוא הפסיק לעבוד ונשאר בבית.
אבא שלי חי נהדר יותר מ- 12 שנה אחרי ניתוח המעקפים, ואז התחיל להיות חולה ועייף. בכל פעם שראיתי אותו הוא נהיה מטושטש יותר ועייף יותר. הוא התחיל ליפול. הוא התחיל להיות לא צלול.
אבא שלי נפטר בגיל 77, אחרי אשפוז של ארבעה חודשים ארוכים, אחרי החיאה אחת ואין ספור מכאובים.
ועדיין אי אפשר להתחבר אליו כשהוא איננו ולנסות להזכיר לעצמי מי הוא היה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman