מאחר ומצאתי עבודה חדשה (הידד!), השבועיים וחצי שנותרו לי לשרוץ בעבודה הישנה שלי יהיו, כמובן, בגדר גיהנום. אני מגלה שאני מתעצבנת על YNET שלא מעדכנים כל שלוש שניות את החדשות שלהם, ואז מבינה שאני רוב היום בעצם מתגלצ'ת באינטרנט תוך השתתפות עולצת בשביתה איטלקית לא מתוכננת בהנהגתי.
אני תופסת את עצמי בשעות לילה מאוחרות חושבת מחשבות של דיכאון קליני, על זה שהכל חסר משמעות וריק ומעייף, ושאם היה אפשר ללכת לישון ולא לקום זה היה נהדר (לא, אני לא אובדנית, בי נשבעתי, רק נוטה לדרמות). בבוקר כל המחשבות האלו נעלמות, כאילו לא התקיימו מעולם. אני מסתובבת ומחייכת, מתבדחת עם כולם במשרד, מרגישה ששפר עלי מזלי במציאת העבודה החדשה, במציאת בת הזוג שלי, בזה שאני דווקא בן אדם מוצלח. כשאני מגיעה הביתה מצב רוחי עדיין עולץ ללא סיבה, אני יושבת עם בת זוגי בבית והכל כאילו בסדר: יש אהבה, מדברים, יושבים ביחד לארוחת ערב.
אבל בלילה שוב אני מסתכלת על הכל, אין לי כוח להתחיל מחדש במקום עבודה לא מוכר, אין לי כוח להתמודד עם בת הזוג שלי, הגוף שלי מרגיש מוזר, דפיקות לב משונות, ואני אומרת לעצמי: נו, עוד פעם את בדיכאון והופכת להיפוכונדרית, נהדר. ומיד אני עונה לעצמי: לא, הפעם זה אמיתי, עוד שניה אני חוטפת פה התקף לב ומתה במקום, עוד תראי.
היום נזכרתי איך כשהייתי מפילה משהו בבית הורי, אבא שלי היה צועק מהחדר השני: כן, כן, תהרסי, תשברי, רוצה פטיש? זה היה מצחיק אותו כל כך. היום הפלתי משהו במשרד מהשולחן, ואחד המתכנתים שקרוב לדלת המשרד שלי אמר: אחלה, תשברי הכל. זה העלה את הזכרון הזה כל כך מהר, ואחרי זה יכולתי רק לשבת להתגעגע.
אני לא ממש יכולה לדבר על זה כמו שזה מרגיש אצלי. נורא השתפרתי בלהיות ורבלית, לתמלל את עצמי החוצה. אבל כשדברים כאלו קורים אני קולטת איזו מאסה של דברים אני לא אומרת, לא מוציאה, זה נשאר דחוס אצלי פנימה ונשאר רק שלי, רק אני, לבד. האבל הזה שלי לבדי, והמחשבות הליליות האלו שלי לבדי. זה לא שאני לא רוצה לחלוק, אני פשוט כזו נכה במקומות האלה.
אוי, אלוהים ישמור, במקום פוסט קליל וציני יצא לי פוסט מיבב על העולם האכזר. יאללה, נשמור אותו לדראון עולם ונסיים פה. יש לי שביתה איטלקית לנהל.