ממש זוועה מה שנהיה מה"רוקעצמאות הזה".

לא רוצה לדבר בתור זקנת השבט שחרשה כל השנים על האירוע הזה, כי אני ממש לא.

סה"כ הייתי ב-2006 וב2007.

אבל באמת, בכל אחת מהפעמים האלו הגעתי מלאה בהתרגשות שסחבתי איתי עוד מהבית, מלאה במצב רוח טוב ואנרגיות, מתייצבת כמו פאפי בשורה הראשונה, בדיוק באמצע, ומחכה בקוצרוח שהכל יתחיל.

ובתוך זה, הייתי שורדת.

שרדתי יותר מדן תחמנו מול חבר המושבעים.

שרדתי יותר מהלפיד של משה בתוך המים.

שרדתי יותר מהנוירון במוח של נעם שעוד נשאר שפוי.

שרדתי יותר מ...

איכס,נו.

בקיצור, גם בהופעות הכי משמימות[אריק ברמן, חמי רודנר]דבקתי בעמדה ולא משתי ממקומי בין עוד מיליון אנשים ששרדו כמוני ולא הייתה להם בעיה למחוץ לי את הצלעות תוך כדי.

מה שאני מנסה להגיד בפוסט הזה, שרק הולך ומאבד את הפואנטה שלו עם כל מילה שנכתבת פה, זה שהשנה אני כ"כ מבואסת מההופעות שפשוט אין חשק ללכת.

[וזה עוד אחרי ששנה שעברה החלטתי החלטה פורצת דרך ש"בשנה הבאה אני אעמוד באמצע!"]

ו.... אוף.

או שמוציאים את הלהקה המזדקנת היישר מהבוידעם[יש מילה כזאת]-היהודים.

נו, טוב שלאורית ולתום אין כבר נכדים.תפרשו כבר!

[והייתי מסננת את זה אם הבלוג היה פתוח כי במידה וגיי ורט היה רואה את זה לא הייתי זוכה לחיות עד ליום העצאות בכלל...אבל הבלוג סגור אז זין.]

ואם מדברים על להקות שיצאו מהבוידעם, אז... מופע הארנבות של דר' קספר? יסלח לי בן דוד[וגם אם לא... זין.] אבל הלהקה הזו איבדה מהזוהר שלה בפעם הראשונה שהם "התפרקו". בסדר-הייתם להקה מוצלחת, נעלמתם, עשיתם קאמבק מטורף[שדי הצליח] אבל.... די. פנו מקום.

יעלו על המוקד להקות שקהל היעד שלהם מסתכם בטינאייג'רס, או יותר נכון טינאייג'ריות, שטווח הגילאים שלהם הוא בין 8 ל-14: להלן, שייגעצ וסינגיה.

אז שייגעצ, שעד כיתה ט' [נגזים ונאמר תחילת י'] הייתי גרופית מטורפת שלהם [הנה רתם הקדמתי את מה שהתכוונת לכתוב לי בתגובה] הפכו בעייני ללהקה די דפוקה, עם תכנים די גרועים, וזמר שלא מסוגל לעלות לבמה בלי אלכוהול בדם כי הוא לא רוצה לחשוף את הגיקיות שלו לעיני המעריצות החרמניות שלו.

[בינינו-להקה שמחליטה לדחוף ולתמוך בלהקה כמו ביט 69 היא לא שיא ה....בגרות. למרות שביט עושים לי מצב רוח משועשע, ושייגעצ רק עושים לי מצב רוח של:what was I thinking?! ....וכן רתם כתבתי באנגלית ללא שגיאות דיקדוקיות.]

וסינרגיה? נו, תעשו לי טובה. וואי התכוונתי ממש להרחיב ולכתוב למה אני לא אוהבת אותם ופשוט ירד לי החשק.

בית הבובות - עוד חבורה של אנשים שחושבים שכל מה שהם כותבים בהשפעת הג'וינט חייב לצאת כלהיט בגלגל"צ, תחנה שגם ככה לא הכי מסננת את השירים שנכנסים לפלייליסט שלה. סטלה זה נחמד, אבל לפסטיבל בומבמלה.

מרפסות-יש להם להיט אחד. אחד! אני בטוחה שהם אולי הלהקה הכי טובה שיכולה להיות, אבל המארגנים של האירוע הזה, מי שהם לא יהיו, לוקחים סיכון עצום עם הלהקה הזו. קראתי אפשהו שהבחירות של ההופעות נעשו בעקבות סקר פופולאריות. אז אני לא יודעת בקרב מי נעשה הסקר, אבל המרפסות? הם הולכים להרדים ולשעמם עד מוות.

אבל הדבר שהכי עצבן אותי, הכי הרתיח, היה שיטת ה"חבר מביא חבר".

בשנה שעברה ראינו את זה עם שייגעצ וביט 69.

"בואו נביא את להקת טיפוחינו שהיא להקה לא כ"כ מצליחה, לא כ"כ אהובה, ולא כ"כ מוכרת, רק בגלל שאנחנו מפורסמים ויש לנו את הכוח לעשות את זה."

כנראה שגם מיסטר אביב גפן חשב אותו דבר, רק שזה היה יותר בסגנון של:

"הנה עוד מתבגרת מחוצ'קנת שרוצה להיות זמרת ומערצה אותי, רק שהפעם היא כוסית והיא כבר הורידה את הפלטה מהשיניים אז אולי אני אדחוף אותה, ובדרך גם אדחוף לה."

טוב, אולי זה לא באמת מה שהוא חשב, ואלכס באמת שרה די יפה, אבל... מישהו שמע את השיר של אביב "שחור לבן"? הוא הכניס אליו את אלכס בתפקיד של...פחות מזמרת ליווי. [יותר בכיוון של נערת ליווי] מישהו ראה את הקליפ של השיר הזה? היא פשוט עומדת ליד המיקרופון, ומחכה שיגיע תורה להשמיע תו וחצי, ואז לשתוק עד הפעם הבאה.

מה שאני באמת מנסה להגיד הוא שאני בטוחה שאביב מאמין באלכס, ורוצה שהיא תצליח, אבל אני באמת לא חושבת שהיא צריכה להופיע! שאין לה עוד הופעה משלה, שאין לה זהות כזמרת, שלהיט הבודד שלה טרם הושמע ברדיו והוא לא מוכר בעליל!

פינת הבחירה הנבונה:

יוני בלוך! כמה שאני שונאת את מה שנהיה ממנו מאז הוצב כשופט בתחרות כוכב נולד... הוא עשה כ"כ הרבה השנה! ונכנס לתודעה של אלפי בנות 12 צווחניות שהתאהבו בגיק שיק [הי! אני זיהיתי את הפוטנציאל לפניכן!]! והוציא דיסק חדש ודי מעולה! ו... זו בחירה פשוט כ"כ נכונה. קבלו ח"ח.

פינת הבחירה הבטוחה:

עברי לידר. הוא מתאים לכל קהל יעד, כי מי לא אוהב את ההומו החביב ששר על אנשים חדשים, כוסות כחולות, שיר הנושא של "יוסי וג'אגר" [רק כדי להצהיר הצהרות], ומתנצל בחיוך שהמשטרה מפצירה בו לקפל את הבאסטה ולפנות את השטח? [טראומת שנה שעברה] עובד כל פעם מחדש.

פינת ה"מי אתם בכלל???":

סליחה על הבורות, אבל..."טרי פויסן"? WHO?

מה שבאמת רציתי להגיד בפוסט הזה,

שבאמת כבר איבד כל פרופורציה אפשרית,

כי הוא היה אמור להיות במתכונת של פוסט רגיל שופע מרירות,

שבו אני בוכה על הגורל האכזר והמריר שלי,

זה שממש איבדתי חשק לאירוע הזה.

וממש שקלתי לחזור דרגה אחת אחורה ולהתהלך ברחובות העיר עם ספריי שלג ביד וקשת מנצנצת על הראש,

להתייצב במופע של "מיטב הלהקות" בפארק,

ולחזור הביתה לא מרוצה אך עם צלעות שלמות.

אבל....

כמו שאני מכירה את עצמי בסוף אני ארגן את ההסעות,

ואתקשר לכל העולם,

ואבזבז את מיטב כספי

[הי, עבודה חדשה, כסף טוב]

על הכרטיס [היקר בעליל!]

ואתמרמר לכל האורך.

ולא בא לי.

לא בא לי בכלל.

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בשעה 22:34, בתאריך 21/4/2008,

ועכשיו השעה היא 00:12, והתאריך הוא 22/4/2008,

[עוד חודש יום הולדת, אגב.]

והכל בגלל 2 סתומות שזיינו לי את השכל עם השטויות שלהן,

בשיחת ועידה הכי הזויה בעולם.

שאחת מהן הוזכרה פה כבר, ואת השנייה אני אזכיר עכשיו:

ב ט י אומר/ת: מכירה את זה שאת כותבת פוסט ארוך[טוב נו ארוך יחסית אלי כי אני חוסכת במילים]

ואז באמצע הכתיבה את נתקעת ואת מתחילה לקרוא מההתחלה

את מה שכתבת וזה נראה לך פתאום ממש מעפן? רקפת אומר/ת: חחחח האמת שלא ב ט י אומר/ת: עזבי, פרשתי. אני מתחילה סיפור סקסי על טוקיו הוטל. כי לי, בניגוד לכל האחרות בנות ה-12 שכותבות את זה, יש איזשהו מושג קלוש לגבי המילה סקסי.

וכאן אני אסיים.

לילה טוב וחג משמין לכם.

כי אני את המשקל הממוצע כבר עברתי.

מיסטר הנקי שולט.