אני לא זוכר איזה צבע עיניים היה לה.
אני רק זוכר שאם היו לה עיניים כחולות, אז הייתי טובע באוקינוס שיש לה שם.
ואם הן היו ירוקות, אז הייתי יכול לראות את עצמי רץ איתה, שם בשדה הזה.
ואם הן היו חומות, אז באדמה שלה הייתי רוצה להקבר. להקבר חי.
אני לא זוכר איזה צבע עיניים היה לה.
אני רק זוכר את המבט הזה,
שגרם לך להרגיש כאילו העיניים האלו קוראות אותך כמו ספר,
כאילו שכמה תנסה - לא תוכל להסתיר מהן כלום.
ורק כשהיו רוצות, היו משנות אותו, את המבט הזה שלהן, למבט חתולי ומסתורי, שהיה מפתה אותך לבוא ולקרוא את הנערה שמאחורי העיניים האלו, לבוא ולפענח אותה.
ורק כשהיו רוצות, המבט הזה היה יכול להשתנות למבט נוגה, שקוע במחשבות, וכשהיית מסתכל בהן, מסתכלות אל האופק במבט הזה, היית שוכח את כל הצרות, ואת כל מה שאתה צריך לעשות, ואת כל המקומות שאתה צריך להיות בהם כרגע, והיה מתעורר בך דחף לשבת לידן ולתת להן לתת לדמעות לזלוג על הלחי שאיכשהו מחוברת לעיניים האלו, ולשמוע את כל ההגיגים והתהיות שלהן, מוזרים ככל שיהיו.
אני לא זוכר איזה צבע עיניים היה לה.
אני רק זוכר שלפני חמישה עשורים, כשהייתי בן שבע עשרה, ליוויתי את העיניים האלה הביתה במורד רחוב מייסטר, וחשבתי על עניינים שעל סדר היום - החולצה החושפנית שמרגרט לבשה היום, שיעורי הבית והמטלות שמחכות לי בבית, ועל כמה שאני משתוקק להגיע למזללה של בארי ולשכוח מהכל, סתם לצחוק עם חברים. אבל בדיוק אז, בפתח ביתם של העיניים האלה, כשהנערה שמאחוריהן אמרה לי את ה - "להתראות" השגרתי-לא-שגרתי הזה, אז הבנתי שאני לא אראה את העיניים האלה יותר. הבנתי, בדרך בה העיניים האלה ננעצו בי, שזאת הפעם האחרונה שאלווה אותן הביתה.
אני לא זוכר איזה צבע עיניים היה לה.
אני רק זוכר שנפרדתי מהעיניים האלה באריכות ככל שיכולתי. ידעתי, באיזה חוש נבואי שכזה, שכשתיסגר דלת העץ של ביתה הקטן במורד רחוב מייסטר, העיניים האלו יעשו דרכן לארון התרופות, לקופסאות כדורי-השינה שהן אגרו שם כבר מבעוד מועד, ישאו אותן אל חדר השינה הקטן, שם יוכלו למות בשקט, יפתחו את המכסים ויקחו את הכדורי הקטנים והלבנים ששם, אחד אחד. ואז שניים שניים. ואז העיניים האלה כבר יפסיקו לספור. העיניים האלה יבלעו את הכדורים הקטנים הלבנים בלי מים ובלי כפית של סוכר, יבלעו אותם וישתדלו לחשוב שאחרי כל זה - יהיה טוב יותר. איכשהו ידעתי שהעיניים האלה ישכבו על המיטה ויעצמו את עצמן, יחכו למוות שיבוא. ידעתי שהוא יבוא.
אני לא זוכר איזה צבע עיניים היו לה.
אני רק זוכר שאחרי שחשבתי על זה, ידעתי שהמבט שהיא נעצה בי, כשהיא אמרה את ה - "להתראות" השגרתי-לא-שגרתי שלה, צעק לי וזעק לי - "היית יכול לעזור לי". וידעתי שהייתי יכול, אם רק הייתי מקדיש מחשבה לבעיות של העיניים האלו. וכעסתי על עצמי.
אני לא זוכר איזה צבע עיניים היו לה,
אני רק זוכר שהעיניים האלו התפרסמו, יחד עם פנים יפות, בשער של העיתון האזורי. ובכותרת: "מקרה התאבדות ראשון זה עשור בצפון קרוליינה". ומאז, העיניים האלו, מלוות אותי כל החיים. ועד היום אני מרגיש אשמה על כך שיכולתי לעזור להן, לעיניים האלו, והתעלמתי.
וגם אחרי כל המחשבה שהשקעתי בעיניים האלו, אני לא זוכר באיזה צבע הן היו.
אני דיי מרוצה מהתוצאה, וזה משהו שרציתי לכתוב כבר מזמן, אבל אני כל כך לא יודעת לכתוב סופים. אוף, אלוהים, למדני לכתוב סופים. =[
בבלוג זה
בכל הבלוגים
