אני מקמטת דף בו שרבטתי התחלה כושלת של סיפור, ועוד אחד, ועוד.
כל רחש כזה הוא ביטוי להשראה רגעית שנגוזה, שהושלכה לפח. משום דבר כזה לא יכול לצמוח משהו.
ועוד דף קומט לכדור והושלח לסל. מה קורה לי?
ריח רענן של גשם מגיע מן החלון הפתוח, ואפילו לא מטפטף. אני נאחזת, כרגיל, במה שנראה כמו קצה חוט לסיפור. לא. זה לא מספיק.
אני נזכרת בחיוך הממיס של זה שעבר לידי ברחוב היום. בארוחת החג הדתית לשם שינוי שהתארחתי בה. בצחוק של הילד המתוק שהיה שם. בדברים שמצחיקים אותי, בשכן שדלוק עליי. שום דבר לא גורם לי לרצות לשבת ולכתוב. שום דבר לא מגבש אצלי רעיון לפרוזה, שום דבר לא מעורר בי רגש כזה, שהתחבא במעמקי ליבי והעלה אבק, להתיישב מול המחשב ולכתוב. מה זאת האדישות שהשתלטה עליי פתאום? הריקנות? שום דבר לא גורם לי לעצבנות, אפילו לא לשוחח עם האדם הכי שטחי שאני מכירה, אפילו לא לקרוא בלוג שכולו פוזה. משהו עצור בי.
אני צריכה מישהו לדבר איתו, מישהו להגיד לו הכל, מישהו שיבין אותי. מישהו.. מישהו שלא ישפוט אותי, מישהו שאפשר לסמוך עליו. אני צריכה מישהו כמוני, מישהו שידע להקשיב. מישהו לשפוך עליו את כך השטויות שלי, ושלא יבהל מזה.עד עכשיו לא מצאתי כזה, והיה לי. חבל שזרקתי את זה לפח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
