אולי יום אחד ימצאו אותי מתה - ואז כבר יפסיקו לשאול

איך אתה מעז לכתוב עליי כאלה שקרים?!

איך אתה מעז לחשוף את הדברים הכי סודיים שהיו בינינו, ככה, לאינטרנט?!

איך אפשר בכלל להיות חסר התחשבות עד כדי כך?!

לבזבז את עצמי על אפס כמוך.

אל תנסה לשקר לי עכשיו!

זה מה שכתבת כי זה מה שחשבת!

וכשאתה שיכור, אתה לא משקר. אתה פולט הכל.

וכשאתה עצבני, אז הכל יוצא.

למה רצית להיות איתי בכלל? עם זונה כמוני?

מה חשבת שיצא לך ממני, שתזיין אותי כמו שכתבת?

למה אהבת אותי בכלל? איפה כל התכונות שאהבת בי? נעלמו? פתאום נשארה הזונה מתל-ברוך שאני בכלל לא היא?אותך אפשר למתג, כי יש לך אישיות בעומק של שלולית. אותי לא. כי לי יש עומק, ויש לי שכל, ויש בי נופכים שאתה לא מכיר ולעולם לא תכיר. וכנראה שאת אלה שכן הכרת, לא הערכת באמת. כל הפוסטים האלה שכתבת.. כל הדפים שכתבת ברכבת.. כל הדמעות ששפכת עליי..

מי אני שתכתוב עליי כאלה דברים? סתם זונה, לא?

יש לך הרבה מאוד מזל שאתה לא גר קרוב, כי אם כן הייתי באה ומעיפה לך כאלה מכות, שבחיים לא תשכח אותן, ולא בגלל הכאב הפיזי.

אתה אפס, אתה הבן אדם הכי אפסי שהכרתי. אתה מלא פוזה ושקרים, ולא מציג אישיות אחידה לכולם. אתה שטחי, בדיוק כמו שסירבתי להאמין, שחשבתי שאצליח להכניס בך משהו.

אני מאחלת לך שכל סקס שיהיה לך אי פעם, יהיה חסר רגש. שכל בחורה תדע בדיוק לאן היא נכנסת. שיזהרו.

והדבר הראשון שאעשה אם אפגוש אותך ברחוב, זה לסרס אותך.

למען הקוראים, הנה הפוסט שהוא כתב, וכך תבינו כמה הוא אפס. חצי ממה שכתוב שם עליי, לא נכון. אגב, הוא מחק את הפוסט מהבלוג שלו, אחרי שורה של נזיפות מצידי. למתעניינים, השיחה אצלי.

כמו להתעורר לחיים חדשים

אז קמתי בבוקר. נואו יעל. כל פעם שאני רושם / רואה את השם הזה יש לי צריבה בעיניים ובחילה, אז אני לא הולך לרשום עליה.
הייתי בדיכאון, אבל כמו כל ילד מקובל - אני מוקף בחברים שפשוט משמחים אותי, בנוסף לזה שהחלטתי שבמקום לצלצל לאותו מספר כל היום, אני מחלק את זה בין כל ידידותי, שכן חיזוק קשרים עם נקבות וידידות טובות עושה לי דאאממ טוב.
אז כן חברים, חזרתי להיות דין של כיתה ז'. אמנם מופגז בשיעורים, אבל אותו אחד. אומנם פחות נוגע בנקבות, אבל אותו אחד.
אותו ביטחון עצמי מופרז ואקדח קטלני של מילים מהפה, מלא במוזיקה ומוטיבציה לעשות הכל. לרוץ ארבעה קילומטרים, לשפר וללמוד תרגילים באופניים בפריזבי או בכל ספורט אחר, למצוא חברה חדשה, להשקיע בקשרים עם חברים - הכל קיבל זריקת מרץ, שאלמלא החברים האלה (ובאמת שאלוהים יברך אותם) בטח עדין הייתי אפרורי ובדיכאון, לא רק כשאני צריך לראות אותה מתחברת או לפסוח על השם שלה בזיכרון של הפלא. ניחא.
הדבר הלא טוב שקרה מהפרידה המדוברת היה זעם שהצבטר אצלי.
הזעם בעיקר היה על עצמי, אבל שוב, חברים מוזיקה ספורט ונקבות עזרו לי להרגיע את זה, אבל כל הזמן חיפשתי בתת מודע מישו לפרוק עליו את זה.
ולמזלי הטוב, זה היה אחד מחברי הפלצפנים ביותר והטובים ביותר, שאפילו אמא שלו מתייחסת אליי כאל אח, דן.
ולמה זה טוב?
דן חבר כל כך טוב שלי, שגם אם היינו דוקרים אחד את השני בשנייה שהיינו מחלימים היינו משלימים.
בקיצור, דן אמר שאמא שלי דומה לקווין לטיפה, וחיית הפרא שבי, שלא כל כך התעצבנה, מצאה קורבן. אמנם שמן וקצת חזק, אבל יותר מידי סרטים של אומני לחימה יותר מידי שעות במכון כושר הפכו אותו לקורבן.
דן התחיל לרוץ, לא חכם בהתחשב בעובדה שהוא שמן שבקושי מסוגל לנסוע עם כיסא גלגלים חשמלי בירידה, ושאני בכיתת ספורט ורץ ארבעה קילומטרים וחצי שלוש פעמים בשבוע.
אז הגעתי אליו ודחפתי אותו, הוא נפל על הרצפה, הוא קם, בעזרתי כמובן, וניסה להשתמש בידיים, דבר שלא עזר לו ממש, כי טרחתי להחזיק אותן.
בשלב מסוים הגענו למצב שיד שמאל שלו ישרה מאחורי הגב, מחזקיה את הכף יד שלי, ויד ימין שלו מחזיקה את יד שמאל שלו.
דן התמים, שלא ראה מה קורה לו מאחורי הגב, היה בטוח שאני מחזיק לו את יד שמאל, וכל פעם שהוא ניסה להכאיב לי הוא משך את היד שיד ימין שלו תפסה. משמע - משך לעצמו את יד שמאל ועיקם אותה, כשיד ימין שלי לא מחזיקה בכלום ועם יד שמאל אני מחזיק לו בחולשה את כף היד. המשכיל צעק "תעזוב אותי!!" ומשך את היד היחידה שיד ימין שלו תפסה.. אני בינתיים מתפוצץ מצחוק ומנסה להסביר לו שהוא מחזיק אותי. ואז הוא שוב, מושך את היד שהוא היה בטוח שהיא שלי, ושוב כואב לו והוא לא מבין שהוא בעצם מחזיק את עצמו ומושך לעצמו את היד. "יש לך עד שלוש לעזוב אותיי!!" צעק דנוש. "אחת!", "שתיים!", "שלוש!" צעק דן, ולא עשה כלום. ואז אמרתי לו, כי בדיוק הצלחתי לקחת פסק זמן ולנשום אוויר (מרוב צחוק כמובן) "אבל דן, אתה מחזיק לעצמך את היד"... באותה שנייה דן נראה כאילו גילו לו איך להשתין והוא הצליח, ובקול מתפלא מבולבל ונבוך גם יחד מלמל "אה, באמת?" ועזב לעצמו את היד...
התיישבנו חזרה על הספסלים, אני כהרגלי על המשענת של הספסל, ואז דן עשה טעות גדולה - הלך מאחורי הגב שלי וחנק אותי כמו שהוא אוהב לעשות, בצורה שמכאיבה בצד של הצוואר.
המפלצת השתחררה.
כיוון שראיתי שאני הולך ליפול אחורה, וכיוון שלהכאיב לי זה לא תמיד רעיון טוב, התעצבנתי עליו.
אגב - מי שלא מכיר את המבנה של הספסלים הקבועים שלנו - הם עשויים מעץ, והם נמצאים אחד מול השני, יענו - הספסלים מסתכלים אחד על השני.
תפסתי לדן ביד שנחקה אותי, בצד של הבטן (או שזה היה בג'ינס או אלוהים יודע איפה), ובצעד WWE שעד עכשיו אני גאה בו, השתמשתי בכל הכוח, הרמתי את דן (ששוקל פי כמה מזאת שאני לא רוצה לרשום את שמה. היא טענה שהיא כבדה. להרים את דן בזווית לא נוחה זה כבד. מאוד כבד.) מעל הגב של הספסל, נעמדתי קלות כשהוא בידיים שלי ופשוט.. הנחטתי,דפקתי, זרקתי, אותו בבום ממש ממש חזק על הספסל שממול. אני מאוד גאה בעצמי על שבשנייה האחרונה הבנתי כמה כוח יש לי כרגע וכמה נזק אני יכול ליצור, ודפקתי את דן בספסל הרבה יותר חלש ממה שתכננתי. עד עכשיו אני רואה בזווית העין את החברים שלי שישבו בספסל שעליו נחט דן בורחים לפני שהחמוד ייפול עליהם, ואת ה"זוזו זוזו!!!!!" שנפלט מפיהם כשהם ראו את דן מתרומם באוויר, מנסה לחנוק את הדבר שמרים אותו ולא מצליח.
בום... אני שומע את הרעש החזק מהספסל ורואה את הפרצוף ההמום של דן. אני מקווה מאוד שלא הכאבתי לו יותר מידי. קצת אחרי שהוא נחבט הוא קם, התישב ליידי והתפוצצנו ביחד מצחוק. זה דן, החבר הכי טוב שלי. אחד מהם. האח מאמא אחרת שלי. אחד מהם. זה שאי אפשר לריב איתו ואי אפשר להיכנס איתו לשיחות עמוקות מידי, פשוט.. האח שלי. בראדר פרום אנדר מאדר.

יומיים אחרי זה, דין החביב הלך לשחק כדוריד עם הכיתה שלו. מיותר לציין כי דין כל כך אוהב את הכיתה שלו עד שהוא מוכן להקירב את נשמתם לשטן.
לדין היה זכור בראש כי לפני כמה שיעורים גיא אלוני בא לזרוק כדור וצרפתי החזיק אותו בבטן, וזאת לא עבירה. שאלתי את עמית המורה אם מותר להיכנס באנשים, ולא היה מאושר ממני לשמוע את התשובה.
ובכן, לקראת סוף המשחק, להפסיד היה דבר שממש לא רציתי, ויובל ניז'ני היה הילד שרץ מולי כדי לזרוק את הכדור לתוך השער. התחלתי בקטנה, ופשוט הבאתי לו את הפיצוץ של החיים עם השריר / כתף / מרפק של יד ימין, הישר לחלק המסוים בכתף שהוא ממש ממש כואב.
הפנים של ניז'ני התמלאו בכאב זך, וגיליתי שלא פעלתי לפי החוקים של המשחק. מעניין.
ניז'ני קיבל מעיין כדור חופשי כזה, תופעה שקוראת כשעושים עליך עבירה, ואיכשהו יצא שהוא רץ שוב אל השער, ושוב הילד הזה, עם השיער הקצוץ, המראה הרוסי והשרשרת אדום-צהוב-ירוק היה מולו.
ניז'ני קפץ בריחוף באוויר, ואני אמרתי "מכת גב!" קפצתי, עשיתי 180 ופגעתי בו בדיוק עם הגב והכתפיים, שזזו אחורה כדי לוודא נזק.
מיותר לציין שעשיתי סיבוב שלא הכיל את הספרות אחת שמונה ואפס. הסתובבתי קצת פשוט כדי שאני אפגע בו כמו שצריך.
זה היה מובטח.
נשמע בום יבש כזה, אני ירדתי אל הרצפה בנונשלטיות והספקתי לסובב את הראש כדי לראות את ניז'ני עף מטר וחצי אחורה באוויר, בדיוק כמו מה שקורה בסרטים, כשלמישהו יש רובה ציידים (שוטגאן) והוא יורה במישהו אחר שלובש אפוד, אז האיש עף רחוק מההדף.
הוא נחת על הגב תחתון - תחת כזה, המום, פצוע כולו (שכן בתחילת המשחק מישו פוצץ לו את הפנים עם כדור והוא התחיל לדמם, ועד שהוא הפסיק הגיע דין לתמונה ופוצץ לו את הכתף ומי יודעב איזה איברים פגעתי בפעם השנייה..)
ועם פרצוף של "הרגו לי את אמא".
מסתבר שגם זה אסור, ומותר רק לתפוס עם הידיים. אחרי שהחוק הזה הובהר לי, הגעתי אל דור שלו, הילד שאני הכי שונא בכיתת ספורט ושבאמת אני אכאיב לו מאוד ביום מן הימים, ובאתי לתפוס אותו בבטן ולהפיל אותו על הגב. לרוע מזלי, דור זרק את הכדור לפני שהוא נחט לי בידיים, כך שמה שקרה שפשוט סיפקתי לו מנחט נוח. לא היה לי תירוץ ל - למה העפתי את הילד אחרי שהוא תפס את הכדור. אבל עדיין, השחרור...
אז כן, אני דין של השנה שעברה, אבל יותר מסוכן. התחלתי לבנות על נקבה, ויש לי אפילו כמה ידידות טובות, ואני לא זונה כזה כמו האקסית הזאת, שנוגע בכל הבנות ונמרח עליהן. הבנתי כמה מגעיל זה כשהיא עשתה את זה והבנתי שזה פסול. אני חושב שגם היא הבינה. אני מקווה שהיא הבינה. היא אמרה שנוכל להישאר ידידים. אפילו יזיזים. זה מעולה בשבילי. היא אחת הילדות החמודות בתבל, משמע גם בתור ידידה היא מעולה. אם אני יכול גם לנשק אותה זה בכלל מעולה. אבל גם אם לא, אני אסתפק בעובדה שנכנסתי לבלוג שלה והפרידה לא הייתה לה קשה במיוחד. חלקכם בוודאי יחשבו שזה נורא, היא אמרה בטלפון שהיא סובלת ושעצוב לה. בסדר, אז היא שיקרה.. אופייני לבנות. נכון, בהתחלה רציתי שהיא תסבול, אבל אין לי בעיה שהיא מרגישה טוב. בכל רגע של מחשבה על מה היה קורה, ועל משפטים כמו "אני חושבת שאם היה לנו בית הוא כל כך היה מסריח מסקס שהיינו חייבים להחליף סדינים כל יום" או דברים זנותיים אחרים, כמו למשל שהיא רשמה שהיא למדה לענג את עצמה (לאונן. ואני הייתי עד לזה. אני עזרתי לזה. אני עשיתי לה את זה. דרך המכנסיים..) גורמים לי למחשבות כמו כמה זונה היא תהיה וכמה היא תתהולל עם הבויפרנדים הבאים שיהיו לה. אני מסוגל לחיות עם זה, בערך. יש את אלה, את קארין, את דנה, את ליטל, את איילת, אפילו את נטע-קבב, (שפחות עוזרת לי מהאחרות ושעשיתי עליה חרם שגדל למימדים עצומים, וברוב כישרונותי הצלחתי גם להפסיק אותו אחרי שהמורות אמרו לי) שעוזרות לי להתאודד. אפילו דניאלה מדברת איתי יותר. החיים עוברים. היא תגיע לתיכון או לאוניברסיטה ותהיה זונה. כולם יכנסו אליה ולא יהיה לה איכפת, חבר של חודש יזיין לה את הצורה במקום לומר לה שלום, ואני ממשיך בחיים. העיקר שאני נהנה. הפוסט גרם לי לחשוב רע, על כמה שאני אלים, אבל מחר אני אצא להפסקה, עם מליון החברים שבאים והולכים, וכולם חברים שלי, ויהיה לי מצברוח מרומם. אני אוהב את החיים, גם כשהיא לא חלק מזה. ואם היא תהיה זונה - אין לי מה לעשות בנידון. אם ככה יהיו לה טובים החיים - אני אשמח שהיא תחייה אותם. אבל לי יש מוזיקה. וחברים. וחברות. יום שישי אני אארגן משו. אני אאמץ את המשחק שלה ("איי דאר יו") ואראה כמה זה יגרום לי להתעלל באנשים. פעם שעברה שכנעתי חבר שלי שאם אני מלקק את האצבע ודוחף לילד אחד לתוך האוזן ומסובב, החבר שלי מסניף קולה דרך האף. היה מצחיק והוא התחיל לבכות. אפילו גרמתי לו לעשות מסאז' לילד שדחפתי לו אצבע לאוזן, תמורת זה שאני אעשה מסאז' לאלה ואשחק לה עם החזייה. לחצתי לה על העצם הבולטת (כואב מאוד לרזים) כאב לה ואני שמתי אצבע מתחת לקו של החזייה. ומשכתי קלות. איתי עשה מסאז' לילד הזה וזה היה קורע. אולי אני אשכנע את איתי לתת לעומר כאפה בתחת תמורת זה שאני ארים את אחת הבנות ואדפוק אותה על הספה (לא אדפוק מבחינת שלוף את הסנטימטרים שלך וחורר אותה, אדפוק מבחינת ארים אותה ואזרוק אותה על הספה, כמו שעשיתי לדן). זה יכול להיות ממש משעשע.
עד כאן, דין הרוסי, הרוצח והמאגניב. שישמח להכיר אתכן אם יש לכן מוח שמסוגל לנהל שיחות נפש, ואם אין לכן בעיה שאני ארים את קו החזייה שלכן תמורת ששני בחורים גמדים ומכוערים יעשו מסאז' אחד לשני. הכל שווה את הצרחות שנוצרות.
peace and love
drink and drugs