אולי יום אחד ימצאו אותי מתה - ואז כבר יפסיקו לשאול

[אחרי הרבה מאוד זמן שלא כתבתי משהו, חזרתי לכתוב. תגיבו, אני חמודה.]

אני מסתכלת במראה, ודמות כל כך לא בנאלית מישירה לי מבט.

אני מנסה להיכנס במבטי לתוך עינייה. להבין מי היא, מה היא.

ומנין לי לדעת מה חושבים עלייה האחרים?

הדמות מישירה לי מבט ספק אפור, ספר תכול, אבל בעיקר קר כקרח.

לכמה אנשים העיניים האפורות-כחולות, המעושנות בעדינות באיפור כהה, מישירות מבט קפוא כמו שהן מישירות לי?

אולי יש המתבוננים עמוק מספיק, ואפילו שאין הוא נמצא שם, רואים הם בבירור את הארס המבעבע בה?

אולי יש הזוכים למבט מגרה ויצרי מהעיניים ההן, ועוקבים בתשוקה אחרי השפתיים הבשרניות המחייכות אליהן בתום, בצורה כל כך מנוגדת למבטן של העיניים, שכנותיהן?

ואולי קיימים כאלה שלא זוכים למבט כלל וכלל, שכן תמיד רואים את פניה בוחנות את הרצפה בדכדוך? ואולי מפעם לפעם יעקבו אחרי מסלולה של דמעה העושה את דרכה את הקרקע?

והאם ישנם בניהם שחזו בה צוחקת, קופצנית ומבודחת?

והאם בין כולם, ישנם כאלה שמכירים אותה באמת?

האם יש שאהבו את שראו?

והאם, שלא במקרה, יש כאלה שהתבוננו והרגישו תיעוב עמוק ושנאה?

וכמה מכירים את הדמות ההיא, על כל רבדיה?

וכמה באמת יודעים מי היא?

וכמה יודעים שגם אני אינני יודעת מי היא?